חוזרים לשיגרה
ארבעה ימים לפני שחוזרים לבית ספר..... מה עושות הילדות של האימהות עם הפרעת קשב ? מחפשות חולצות קצרות ומגלות שנגמרו המידות מחפשות חולצות קצרות בעוד מקום ממשיכות לחפש ולצעוק :…
ארבעה ימים לפני שחוזרים לבית ספר..... מה עושות הילדות של האימהות עם הפרעת קשב ? מחפשות חולצות קצרות ומגלות שנגמרו המידות מחפשות חולצות קצרות בעוד מקום ממשיכות לחפש ולצעוק :…
לקרוא ספר עם הפרעת קשב זו משימה מורכבת. בטח למי שלא קרא ספר אף פעם ובכיתה ד' צריך להתמודד עם ספר של 200 עמודים במסגרת מה שהמערכת קוראת: "מצעד הספרים".…
גם אצלי קיבלו תעודות. אחד, הגעתי לקחת את התעודה שלו בנוכחות הצוות- כי זו לא ממש תעודה. רק אוסף של חיסורים איחורים ופוטנציאל שמסרב להגיע למימוש. אחת- מצטיינת הצטיינות יתרה.…
גם אני רוצה שהילדה שלי תלך ליותר חוגים במקום לבלות עם מורים פרטיים. גם אני רוצה לשמוע אותה אומרת: "אמא, אני בטוחה שיהיה טוב במבחן. כי אני סומכת על עצמי."…
אני רואה את הילדים שלי לומדים ונזכרת בילדה שהייתי . זו שהעתיקה ממחברות מסודרות של חברות. זו שריחפה ולא הבינה למה שום תאריך לא נכנס לה לראש. זו שזייפה מסמך…
"הקפידי לא לפטפט ". זו הערה הקבועה שהייתה לי בתעודה. כילדה לא מאובחנת, אף אחד לא הבין שפטפטת זו הדרך העדינה עבורי לבטא את ההיפראקטיביות שלי. מבחינת הגוף שלי, לשבת…
כשהייתי קטנה הייתי עושה את זה הרבה. אמא שלי מספרת שאפילו די הרבה. שהמורה והיועצת היו מתלוננת עלי. "הילדה מאד רגישה, נראה לנו שיותר מידי." כשמישהו כעס . כשהיה עצוב…
יום שבת. השקט מסביב מופר כשקבוצת הווצאפ הכיתתית מתעוררת. מישהו יכול לצלם לי את השיעורים בהנדסה? שואלת לימור. מישהו יכול להגיד לי מה היה צריך לעשות במצגת על הפרח? ממשיכה…
זה היה שבוע עמוס אירועים.
וכשיש אירועים יש אצלנו נוהל ברכות. יותר נכון, אין נוהל. אלא רק קיטורים בלגן ולחץ.
בעלי תמיד מתלונן שאין בבית ניירות, אני תמיד מחפשת את העט ובסוף מגיעים באיחור לחופה/ בת מצווה/ בריתה לוקחים משם מעטפה וכותבים: "כל שתבקשו לו יהי."
אבל נוהל ימי הולדת, מסיבות משפחתיות ופרידות הוא נוהל שונה לחלוטין.
שם, לקחתי את התפקיד של זו שכותבת ברכה. וגיליתי את ההנאה שיש לי מזה. אני עוצרת, מתבוננת מחפשת את המילים. את הדברים שיאירו את הטוב. שיגדילו אותו. שזה יהיה אישי וילווה את האחר במסע חייו.
גם אותי מלוות עד היום מילים שכתבו לי אחרים. אני שומרת כל פיסת מכתב או ברכה.
מישהו ראה אותי, ובחר לתת לי צידה לדרך.
אני זוכרת כשעברתי בית ספר, בכיתה ג' הכינו לי התלמידים ספר ברכות לפרידה . עד היום הספר הזה מלווה אותי. המורה כתבה לי ברכה וסיימה אותו במשפט:" יגעת. מצאת. תאמין."
בכיתה ג' זה היה כמו לקרוא בכתב סתרים. וכתב הסתרים הזה ליווה אותי כל השנים. ומאז, בכל ובכל פעם אני מוצאת בו תשובה חדשה. המשך…
אני מהאמהות האלה שבאו למסיבות בגן , בשביל לראות ילדים- אחרים. האחרים האלה שרוקדים, שמניפים את הפונפונים, וזוכרים את הדקלומים. אלה שמחייכים למצלמה. אני מהאמהות האלה שמסתכלות על הילד שלהם…
הלו, גלית? כן, אני עונה בהפתעה.
זו המורה של הבן שלך. מה קורה?
לא קורה. הכל טוב. חמוד הנער שלי אה…
לא. היא אומרת. רציתי לזמן אותך לפגישה.
פגישה? אופס… עוד פעם נרדמתי בשמירה?
ישנת היטב, הן אומרות לי- המורה היועצת ורכזת השכבה.
ולך אסור לישון. הנער לא ממש איתנו. המשך…
אני רוצה לספר לכם על הטיול השנתי שהבת שלי יצאה אליו.על הדיונים, החרדות, המחשבות של לפני, ותחושות ההישג של אחרי.
על זה שהיא כל כך דומה לי שהייתי בגילה. ואני מנסה ללמד אותה מה שלמדתי עם הזמן: לא לוותר ולהיכנע לקושי. למצוא דברים טובים ולהגיד אותם.
אני רוצה לספר לכם על זה שאבא שלי נפטר ביום הזיכרון לחללי צהל- והוא היה שריונר גאה.
על הקפה הראשון שלימד אותי לשתות במילואים שלו, ועל זה שעברו כבר עשר שנים מאז שחיבקתי אותו.
אני רוצה לספר לכם על הקעקוע הראשון שעשיתי השבוע. על המחשבות, ההתלבטויות, התגובות של הילדים והבעל…ועל המשמעות של מה שכתבתי בתוך הלב על היד שלי.
אני רוצה לספר לכם על הלחמניות שנסעתי השבוע להביא ועל זה שחזרתי בלעדיהן הביתה. על הפרצוף של הילדים שחיכו לי בבית ועל החיוך שלהם שאומר- אמא…זו בדיוק ההפרעה. המשך…