"הקפידי לא לפטפט ". זו הערה הקבועה שהייתה לי בתעודה.
כילדה לא מאובחנת, אף אחד לא הבין שפטפטת זו הדרך העדינה עבורי לבטא את ההיפראקטיביות שלי.
מבחינת הגוף שלי, לשבת חמש שש שעות ולהקשיב היה משהו בלתי נסבל.
הלמידה הייתה פרונטלית והמורה דיברה ודיברה ודיברה ודיברה…..
אז דיברתי עם השכנה שלי.
כשהגעתי לתיכון, הפטפוט הפך להתכתבות. הכנו מחברת לזמן השיעורים והיא הייתה עוברת בניינו.
ככה גם למורה היה שקט וגם אני יכולתי להעביר את הזמן.
אני זוכרת מורה אחת להיסטוריה , שכנראה אני וההפרעה שלי מאד הפרענו לה, ואיך שהיא הייתה נכנסת לכיתה היא הייתה אומרת לי: "גלית צאי לשתות כוס מים."
ואני לא הייתי צמאה.
ז"א כן הייתי צמאה. אבל לא לשום טיפת מים אלא לטיפה של הבנה.
השבוע, גילית שהבת שלי היא דור שני של "פטפטנית."
ומי שזכה בתואר הזה צריך היה להגיש עבודה "כעונש "על הפטפטת שלו.
כשהילדה ניגשה אלי שאעזור לה , כי לא היה שום סיכוי שאת ה"עונש" היא יכולה לעשות לבד, הבנתי שאני עדיין ממשיכה לשלם על הפטפטת שלי מאז.
אבל הפעם, לא הסכמתי. הרגשתי איך הנערה שבי ,זו שהמורה להיסטוריה לא הבינה יוצאת מתוכי. להגנתה. "הקטנה שלי לא עושה שום עבודה. כי מה יעזור לה העונש? שאלתי את המורה. מחר היא תפסיק לדבר כי אתמול היא כתבה עם אמא שלה עבודה???"
והמורה סיפרה לי "כמה קשה לנהל ככה כיתה שכולם מדברים".
ומיד עלו לי עשרים רעיונות איך כן אפשר לנהל כיתה שיש בה פטפוטים.
"אני ", אמרתי למורה בהתלהבות, "הייתי הופכת אותם למקהלה, מקימה מרקידה או מלמדת אותם חשבון תוך כדי שיעור בכתיבת שיר ראפ."
"או נותנת להם להמציא משחק במקום למלא עוד דף בחוברת . ועושה איתם חפש את המטמון. ונותנת להם לדבר בקבוצה קטנה כדי לפתור ביחד איזה סוגיה. "
מי אמר שצריך לשבת ולשתוק כשלומדים? שמעת על למידה פעילה???
וכשצריך באמת לשתוק, ( איזה רבע שעה מתוך כל השיעור) אפשר לתת לילדים משהו לעשות עם הידיים. שיכתבו, יסרגו, יציירו, ימעכו כדור או ילקקו סוכריה….. .זה מה שהכי יעזור להם להקשיב.
מאחלת לכם לי, למצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם קושי. כי עונש ותלונה לא באמת יפתרו שום בעיה.
