אני רואה את הילדים שלי לומדים ונזכרת בילדה שהייתי .
זו שהעתיקה ממחברות מסודרות של חברות.
זו שריחפה ולא הבינה למה שום תאריך לא נכנס לה לראש.
זו שזייפה מסמך כדי לא לעשות גלגלון בבגרות בהתעמלות.
כי אף אחד לא הבין אז, שיש לי באמת בעיה וכל גלגול גורם לי להקאה.
והמחברות שלי היו מבולגנות
ולרוב מקושקשות
והראש שלי ריחף במחשבות על בחור אחד שהכרתי
ובמקום להתרכז באנטיגונה דמיינתי אותנו צועדים על החוף.
הייתי דקה ושמחה
היה לי רצון ויכולת
אבל הייתה לי הפרעה שחיבלה לי בדיוק במקום בו הייתי צריכה להיות הכי ממוקדת.
ומה שהציל אותי
זו חברה אחת, שבלי להבין עשתה את הדבר שהכי עזר לי ללמוד.
היא סגרה אותי בבית שלה
הביאה מלא אוכל
בנתה לנו לוז לכל יום
לא נתנה לי לחלום
ולא ויתרה לי גם כשרציתי לפרוש ואמרתי את התירוץ הידוע: "בטוח על הפרק הזה לא ישאלו. בואי נדלג."
את כל החומר אני פוגשת שוב עכשיו
אנטיגונה לא השתנה
וגם לא הרכבות היוצאות מחיפה
אבל אני דווקא כן.
ומה שעזר לי אז ממשיך לעזור לי גם היום.
מחויבות. ארגון. סדר ובעיקר: לא לוותר.
והרבה אמונה שזה אפשרי. הכול אפשרי, אם רק נמצא את הדרך שמתאימה לנו.
מאחלת לכם ולי שלא נפגוש את אנטיגונה כשיהיו לנו נכדים,
ושתמיד יהיה לנו את האמונה שעם ההפרעה שלנו ושלהם- הכול אפשרי.
יאללה הולכת להעיר את המתבגר , מגן בגאוגרפיה על הפרק.
שבוע טוב חברים.
