יום שבת. השקט מסביב מופר כשקבוצת הווצאפ הכיתתית מתעוררת.
מישהו יכול לצלם לי את השיעורים בהנדסה? שואלת לימור.
מישהו יכול להגיד לי מה היה צריך לעשות במצגת על הפרח? ממשיכה ליטל.
מישהו יכול להביא ליונתן את השיעורים ?
מישהו יכול להגיד לי , למה כל זה נופל עלינו ולילדים שלנו אין מושג מה ?ולמה צריך לעשות?
אני גלית פיטובסקי יצפאן, בת 44, אמא לשלושה ילדים. בוגרת שני תארים. מטפלת בילדים ומבוגרים, סטודנטית בעצמי , באתי היום להדליק את המשואה שאומרת- די לשיעורים.
מיציתי. לא באמת רוצה. לא את המיילים ולא את הווצאפים ולא את הפגישות עם היועצת והמורה והמבט הנוזף הזה שאומר- "הבת שלך מגיעה תמידית ללא שיעורים."
"למה יש כל כך הרבה עמודים בחשבון" אני מייבבת .
"כי המורה אמרה שאנחנו מרעישים בכיתה אז היא נתנה לנו עונש." עונה לי הקטנה.
וזה באמת עונש.
עונש למצוא על מה השיעורים, עונש לחפש מחברת שנשכחה בכיתה ואין לילדה איפה לכתוב תשובות. ( לא, דף זה לא אופציה מבחינתה כי המורה כתבה –ב מ ח ב ר ת).
עונש כי אני האמא ,לא זוכרת את לוח הכפל ולכן מקבלת צעקה ונזיפה מהקטנה. עונש כי אחרי יום עבודה והסעות ובישולים וחוגים ותביא ותקח ותתן ותעשה, אין לי חשק לחפש חומר על הפרח ותפקידיו.
ואחרי יום עבודה במקום לחזור הביתה אני מחפשת מקלט "לאמהות שלא רוצות לעשות שיעורים. "
וכשאני באה הביתה, אני חולצת נעלים בכניסה נכנסת על קצות האצבעות.
מנסה להגיד יפה שלום ולא להזכיר את המילה שיעורים. אני נחמדה, אוהבת, מנשקת צוחקת.
אבל אז הילדה עומדת מולי עם קלמר שלוש חוברות, ארבע מחברות ואומרת לי: "את יודעת שיש לך שיעורי בית נכון?"
"כן אני עונה לה בבהלה ". אבל אז נזכרת שאת השיעורים שלי כבר סיימתי .
וכשהילדה פותחת עלי זוג עיניים מתפלאות, אני מסבירה לה שלמזלי מצאתי מקלט להורים כמוני שלא סובלים שיעורים ושם קיבלתי גלגל הצלה. של תמיכה ועזרה ואפילו מורה נחמדה.
"אז בוא נמשיך את הערב בכיף. את לא רואה שאמא שמחה? "
מאחלת לכם ולי לחפש גלגלי הצלה ולבנות לנו מקלט גם בבית שלנו.
בינתיים אני בולעת תרופה מתוקה להקלה בהכנת שיעורי הבית שהבנות קנו לי.
שבוע טוב חברים.
