אני רוצה לספר לכם על הטיול השנתי שהבת שלי יצאה אליו.על הדיונים, החרדות, המחשבות של לפני, ותחושות ההישג של אחרי.

על זה שהיא כל כך דומה לי שהייתי בגילה.  ואני מנסה ללמד אותה מה שלמדתי עם הזמן: לא לוותר ולהיכנע לקושי. למצוא דברים טובים ולהגיד אותם.

אני רוצה לספר לכם על זה שאבא שלי נפטר ביום הזיכרון לחללי צהל- והוא היה שריונר גאה.

על הקפה הראשון שלימד אותי לשתות במילואים שלו, ועל זה שעברו כבר עשר שנים מאז שחיבקתי אותו.

אני רוצה לספר לכם על הקעקוע  הראשון  שעשיתי השבוע. על המחשבות, ההתלבטויות, התגובות של הילדים והבעל…ועל המשמעות של מה שכתבתי בתוך הלב  על היד שלי.

אני רוצה לספר לכם על הלחמניות שנסעתי השבוע להביא  ועל זה שחזרתי בלעדיהן הביתה. על הפרצוף של הילדים שחיכו לי בבית ועל החיוך שלהם שאומר- אמא…זו בדיוק ההפרעה.

אני רוצה לספר לכם על "צעדת הבנים" שעשיתי עם הקטנה, והמלחמה שהייתה עם  הבעל שלא הבין למה הוא צריך להסיע את הגדולה …

אני רוצה לספר לכם על זה שפעם ראשונה נגמרה לי הסוללה כשאני תקועה  בפקק  ולא הייתה לי דרך להודיע לקטנה שאני מאחרת. והיא, מחכה בצהרנית ואני לא עונה. ולא  עונה ולא עונה…ומי שעונה לה הוא רחוק בצילומים ולא מבין לאן נעלמה האישה שעד עכשיו עוד נחשבה סוג של אחראית….

אני רוצה לספר לכם את כל אלה, אבל שום דבר מאלה לא תופס לי עכשיו את הלב והנשמה.

כי מה שבאמת מעסיק אותי, ויושב לי עמוק בפנים עליו אין לי רשות לכתוב. עדיין.

אני רוצה לספר לכם על… ואני לא יכולה.

ויש שם הרבה דאגה, וכאב ודחייה ואכזבה…ותחושות של חוסר מוצא.

אני רוצה לספר לכם סיפור . והייתי רוצה שיהיה לו סוף, בלי כאבי לב וצלקות בנפש.

ואני לא יכולה.

ותוך כדי כתיבה אני חוזרת לקרוא את "מבחן הצלקות " של המכשפה תנינה. ( נורית זרחי).

כי רק למכשפה הזו היכולת להזכיר לי, שמי שמכוסה פרווה ואין לו צלקות הוא לא  באמת יכול לגעת בחיים. כי " הצלקות הן מפה שמגלים בה ארצות חדשות". ואם נאבד אותם איך נדע מי אנחנו?

מאחלת לכם ולי שיהיה לנו את הכוח לחוות את מה שעלול לגרום לנו צלקת. ולא לפחד מזה.

שבוע טוב חברים.