האם אתם "פוליאנה "או "אלכסנדר" או איך מפתחים מסוגלות עצמית?

לקרוא ספר  עם הפרעת קשב זו משימה מורכבת. בטח למי שלא קרא ספר אף פעם  ובכיתה ד' צריך להתמודד עם ספר של 200 עמודים במסגרת מה שהמערכת קוראת: "מצעד הספרים".…

להמשך קריאה

גלגל הצלה

יום שבת. השקט מסביב מופר כשקבוצת הווצאפ  הכיתתית מתעוררת. מישהו יכול לצלם לי את השיעורים בהנדסה? שואלת לימור. מישהו  יכול להגיד לי מה היה צריך לעשות במצגת על הפרח? ממשיכה…

להמשך קריאה

מי שברך

זה היה שבוע עמוס אירועים.

וכשיש אירועים יש אצלנו נוהל ברכות. יותר נכון, אין נוהל. אלא רק קיטורים בלגן ולחץ.

בעלי תמיד מתלונן שאין בבית ניירות, אני תמיד מחפשת את העט ובסוף מגיעים  באיחור לחופה/ בת מצווה/ בריתה לוקחים משם מעטפה וכותבים: "כל שתבקשו לו יהי."

אבל נוהל ימי הולדת, מסיבות משפחתיות ופרידות הוא נוהל שונה לחלוטין.

שם, לקחתי את התפקיד של זו שכותבת ברכה. וגיליתי את ההנאה שיש לי מזה. אני עוצרת, מתבוננת מחפשת את המילים. את הדברים שיאירו את הטוב. שיגדילו אותו. שזה יהיה אישי וילווה את האחר במסע חייו.

גם אותי מלוות עד היום מילים שכתבו לי אחרים. אני שומרת כל פיסת מכתב או ברכה.

מישהו ראה אותי, ובחר לתת לי צידה לדרך.

אני זוכרת כשעברתי בית ספר, בכיתה ג' הכינו לי התלמידים ספר ברכות לפרידה .  עד היום הספר הזה מלווה אותי. המורה כתבה לי ברכה וסיימה אותו במשפט:" יגעת. מצאת. תאמין."

בכיתה ג' זה היה  כמו לקרוא בכתב סתרים. וכתב הסתרים הזה ליווה אותי כל השנים.  ומאז, בכל ובכל פעם אני מוצאת בו תשובה חדשה. המשך…

להמשך קריאה

טקסים …

אני מהאמהות האלה שבאו למסיבות בגן , בשביל לראות ילדים- אחרים. האחרים האלה שרוקדים, שמניפים את הפונפונים, וזוכרים את הדקלומים. אלה שמחייכים למצלמה. אני מהאמהות האלה שמסתכלות על הילד שלהם…

להמשך קריאה

צלצול השכמה

הלו, גלית? כן, אני עונה בהפתעה.

זו המורה של הבן שלך. מה קורה?

לא קורה. הכל טוב. חמוד הנער  שלי אה…

לא.  היא אומרת. רציתי לזמן אותך לפגישה.

פגישה? אופס… עוד פעם נרדמתי בשמירה?

ישנת היטב, הן אומרות לי- המורה היועצת ורכזת השכבה.

ולך אסור לישון. הנער לא ממש איתנו. המשך…

להמשך קריאה

אני רוצה לספר לכם…

אני רוצה לספר לכם על הטיול השנתי שהבת שלי יצאה אליו.על הדיונים, החרדות, המחשבות של לפני, ותחושות ההישג של אחרי.

על זה שהיא כל כך דומה לי שהייתי בגילה.  ואני מנסה ללמד אותה מה שלמדתי עם הזמן: לא לוותר ולהיכנע לקושי. למצוא דברים טובים ולהגיד אותם.

אני רוצה לספר לכם על זה שאבא שלי נפטר ביום הזיכרון לחללי צהל- והוא היה שריונר גאה.

על הקפה הראשון שלימד אותי לשתות במילואים שלו, ועל זה שעברו כבר עשר שנים מאז שחיבקתי אותו.

אני רוצה לספר לכם על הקעקוע  הראשון  שעשיתי השבוע. על המחשבות, ההתלבטויות, התגובות של הילדים והבעל…ועל המשמעות של מה שכתבתי בתוך הלב  על היד שלי.

אני רוצה לספר לכם על הלחמניות שנסעתי השבוע להביא  ועל זה שחזרתי בלעדיהן הביתה. על הפרצוף של הילדים שחיכו לי בבית ועל החיוך שלהם שאומר- אמא…זו בדיוק ההפרעה. המשך…

להמשך קריאה
דילוג לתוכן