חג בהפרעה
חודש לפני החג ויש דממת אלחוט. כולם אצלנו מחכים. מי יצלצל ויזמין אליו? גם אני שקטה. פסח היה אצלי. שזה אומר ,אל תמהרי להתנדב לארח. בעלי מתחיל לרמוז לי שאולי…
חודש לפני החג ויש דממת אלחוט. כולם אצלנו מחכים. מי יצלצל ויזמין אליו? גם אני שקטה. פסח היה אצלי. שזה אומר ,אל תמהרי להתנדב לארח. בעלי מתחיל לרמוז לי שאולי…
שבת בבוקר. קמתי לרוץ כהרגלי בקודש. שקט. ים. חופש. אויר. אחרי חצי שעה, בא לי לשמוע שיר טוב. שמה אוזניות וצועקת את "מעליות " עם דודו טסה. ואז היא מצלצלת.…
יש משפחות שאצלם זה די ברור איפה , מתי ואיך הם יקדשו ויאכלו בשישי. אצלנו אין סדר, ויש כמות של אילוצים ומתלוננים. ולהצליח לאכול כולם ביחד זו עבודת פאזל מיומנת.…
כששואלים אותי איך היה בחופש, אני מוצאת את עצמי אומרת: מצחיק. ואנשים מסתכלים עלי ואומרים. כן, אבל איך היה? נהנית? איפה הייתם? כי מצחיק זה לא מספיק לתאר חופש. מצחיק…
אני זוכרת את הפעם הזאת שהגננת שלחה אותי לעונש. "לכי תחשבי על מה שעשית". היא אמרה. ואני, ילדה צייתנית הייתי הולכת לפינה ומנסה לחשוב. אבל למרות שהתאמצתי חזק אף מחשבה…
אני לא קשובה לסימנים- כמו נורה אדומה של הדלק. וחבל... סימנים כאלה יכולים להציל לי את היום. שרק אני שומעת את תקתוק מחוגי השעון בכיסא של הפסיכולוגית. ורק לי יש…
אמא, אני הולכת לכתוב לשר החינוך. אמרה לי האמצעית. זה לא פייר שבחופש הגדול אי אפשר לצאת לשום מקום. לקחו לנו את החופש ומגיע לנו את הימים חזרה. "ולמה זורקים…
כשהבכור שלי נולד, החוג הראשון אליו נרשמתי היה מסאז׳ לאמהות ולתינוקות. זה היה במתנ"ס, קטן ואינטימי. ביחד, על שטיח- הפשטנו, מרחנו, הבטנו, נישקנו והנקנו. בפגישה השנייה נכנסה מנהלת החוג ושאלה…
קורה לכם שאתם יושבים בפגישה ומשהו מפריע לכם?
לי זה קרה השבוע. הייתי בהרבה פגישות. אנשים מעלים רעיונות. מתווכחים. חושבים ביחד.
אנשים שבד"כ נעים לי איתם. ואז מאני מגלה שמשהו מפריע לי. אני נהיית חסרת מנוחה.
משהו מעצבן אותי בשיחה. אני מנסה לסבול את זה. אבל כבר לא יכולה.
ואני קמה. יושבת חזרה. מתגרדת קצת. מסתכלת בטלפון. מנסה לשרוד עד סוף הישיבה.
מה כל כך מעצבן אותך, אני מנסה לשאול את החלק הרגוע שבי?
ואז יש לי הארה. אני מבינה מה. המשך…
לפעמים אני חושבת על זה, שאם חס וחלילה תהיה לי שריפה בבית, ואצטרך מהר לקרוא לילדים שיצאו החוצה, היחידה שתברח מהר ואפילו עם מזוודה , תהיה הקטנה שלי. ולמה? כי…
זה היה שבוע עמוס אירועים.
וכשיש אירועים יש אצלנו נוהל ברכות. יותר נכון, אין נוהל. אלא רק קיטורים בלגן ולחץ.
בעלי תמיד מתלונן שאין בבית ניירות, אני תמיד מחפשת את העט ובסוף מגיעים באיחור לחופה/ בת מצווה/ בריתה לוקחים משם מעטפה וכותבים: "כל שתבקשו לו יהי."
אבל נוהל ימי הולדת, מסיבות משפחתיות ופרידות הוא נוהל שונה לחלוטין.
שם, לקחתי את התפקיד של זו שכותבת ברכה. וגיליתי את ההנאה שיש לי מזה. אני עוצרת, מתבוננת מחפשת את המילים. את הדברים שיאירו את הטוב. שיגדילו אותו. שזה יהיה אישי וילווה את האחר במסע חייו.
גם אותי מלוות עד היום מילים שכתבו לי אחרים. אני שומרת כל פיסת מכתב או ברכה.
מישהו ראה אותי, ובחר לתת לי צידה לדרך.
אני זוכרת כשעברתי בית ספר, בכיתה ג' הכינו לי התלמידים ספר ברכות לפרידה . עד היום הספר הזה מלווה אותי. המורה כתבה לי ברכה וסיימה אותו במשפט:" יגעת. מצאת. תאמין."
בכיתה ג' זה היה כמו לקרוא בכתב סתרים. וכתב הסתרים הזה ליווה אותי כל השנים. ומאז, בכל ובכל פעם אני מוצאת בו תשובה חדשה. המשך…
אני מהאמהות האלה שבאו למסיבות בגן , בשביל לראות ילדים- אחרים. האחרים האלה שרוקדים, שמניפים את הפונפונים, וזוכרים את הדקלומים. אלה שמחייכים למצלמה. אני מהאמהות האלה שמסתכלות על הילד שלהם…