קורה לכם שאתם יושבים בפגישה ומשהו מפריע לכם?

לי זה קרה השבוע.  הייתי בהרבה פגישות. אנשים מעלים רעיונות. מתווכחים. חושבים ביחד.

אנשים שבד"כ  נעים לי איתם. ואז מאני מגלה שמשהו מפריע לי. אני נהיית חסרת מנוחה.

משהו מעצבן אותי בשיחה.   אני מנסה לסבול את זה. אבל כבר לא יכולה.

ואני קמה. יושבת חזרה. מתגרדת קצת. מסתכלת בטלפון. מנסה לשרוד עד סוף הישיבה.

מה כל כך מעצבן אותך, אני מנסה לשאול את החלק הרגוע שבי?

ואז יש לי הארה. אני מבינה מה.

האיש, לא יודע לשים נקודה. זה ה"חופר" החדש. במקום נקודות הוא "פותח סוגריים". ונושא שאפשר היה לסגור אותו אחרי חמש דקות מתפתח לדיון של 50 דקות.

50 דקות של חפירות מטישות. שלא מקבלות עומק. אלא רוחב , ובעיקר תקיעות.

זהו הבנתי. יש לי קושי עם "פותחי הסוגריים". עם הזמן, פיתחתי יכולת לזהות אותם. זה לא מעצבן פחות, אבל הזיהוי עוזר לי לקדם את השיחה. כשאני מזהה את הניסיון שלהם לפתוח סוגריים אני מייד  פותחת את הפה. משחילה את הנקודה. עד" הסוגריים" הבא….

השבוע, כשהנער שלי התקשר אלי מצאתי את עצמי עונה בכעס.

וגם פה גיליתי מה מעצבן אותי.

הנער מדבר בסימני קריאה. אתה יודע , אמרתי לו ,כשאתה פונה אלי אתה בדר"כ מודיע לי מה אתה רוצה/ צריך. ואין שם מקום שבודק – האם אני פנויה? רוצה?

וביקשתי ממנו לפני הסימן קריאה,  לשים סימן שאלה.

בוא נתחיל מזה שישאל אותי: אמא, את פנויה עכשיו לשיחה?

ואח"כ שימשיך לשאול אותי: את יכולה?

מתי זה יתאפשר לך?

וכשיש סימן שאלה, אני פנויה לבדוק את הרצון שלי ולקבל החלטה ממקום שקול.

כן חמוד. יכולה. בוא נפתח יומנים ונתאם. יום חמישי נסע למבחן תיאוריה.

מאחלת לכם ולי, לזהות את סגנון הדיבור שגורם לנו "להתגרד". הזיהוי עוזר לנו להישאר שם יותר נינוחים.

שבוע טוב חברים.