תאום ציפיות

שבת בבוקר. קמתי לרוץ כהרגלי בקודש.

שקט. ים. חופש. אויר. אחרי חצי שעה, בא לי לשמוע שיר טוב. שמה אוזניות וצועקת  את "מעליות " עם דודו טסה.

ואז היא מצלצלת. "אמא,. קמתי. ואין לי מה לעשות ואני רעבה."

נטע, אני מתנשפת. אני בריצה זוכרת?   דודו טסה בדיוק אמר משהו חשוב . לא. זה לא משנה  עכשיו מה הוא אמר.  לכי לאבא. פליז.

"תתארו לכם עולם" שר לו שלמה ארצי. ובדיוק כשאני מדמיינת  את העולם שבו אני רוצה להיות ,זה קורה שוב.

"כן נטע. אני לא עונה יותר. אין לי אויר. אמא לקחה טלפון כי לא הספיקה להוריד שירים שהיא אוהבת לאיפוד. לא בשביל לשוחח איתך. "

אבל אמא.  מתי את באה? מגרדת לי הרגל….

"נטע", אני כבר צורחת.  "רק אם הבית נישרף את מתקשרת אלי . הבנת?"

תאום ציפיות אומרת לי שרון  החברה והמאמנת. למה לא עשית איתה תאום ציפיות?

אמא, נו. את באה? אני שומעת שאת כבר לא מתנשפת. אז מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?

את יכולה לשתות קפה גם  בבית….

חכי חכי שאני אחזור.( זו אני אשמה שאני בכלל עונה לה). כנראה לא הבנת עד היום אז בוא נגיד את זה שוב:

כשאני רצה- אני במצב טיסה

בלימודים- אני במצב שקידה

בעבודה- אני במצב האזנה

כשהדלת שלי סגורה במקלחת- אני בזמן רחצה והתארגנות. וכן לפעמים בא לי להתקלח לבד.

וכשאבא שלך ואני מתחת לשמיכה- זה לא תמיד הזמן להשתחל פנימה.

אז מה עוד אני צריכה לעשות כדי שתביני שיש מצבים שבהם אני אמנם אמא אבל צריכה לנשום אויר בפרטיות???

"אני מבינה אמא. בטח שאני מבינה. אבל נכון שתתני לי לגור פה עם הבעל שלי גם שממש תהיי זקנה? ".

מאחלת לכם ולי להיות יותר ברורים ולקבוע מראש את הגבולות שלנו. ויחד עם זאת לזכור,

שהגבולות שלנו הם לא תמיד כמו של האחר  שזקוק לנו.

שבוע טוב חברים.