כשהבכור שלי נולד, החוג הראשון אליו נרשמתי היה מסאז׳ לאמהות ולתינוקות.
זה היה במתנ"ס, קטן ואינטימי. ביחד, על שטיח- הפשטנו, מרחנו, הבטנו, נישקנו והנקנו.
בפגישה השנייה נכנסה מנהלת החוג ושאלה :״מי זו גלית?״
אני, אמרתי .
״ומי אלה נילי ואברהם?״ היא שאלה.
אלו ההורים שלי. עניתי בגאווה.
״בואי איתי״. היא ביקשה. ניגשתי אחריה ,לא מבינה מה הבעיה.
הגברת הסתכלה עלי ואמרה: ״מילאת את הטופס לא נכון. ביקשו למלא שם האם___ ושם האב___״.
נו, אמרתי. אז מה הבעיה?
״את מילאת את שם ההורים שלך״.
לקח לי עוד שנייה להבין ופתאום זה הכה בי. 27 שנים התרגלתי למלא טפסים באותה הצורה. ופתאום אני מבינה שאני בעצמי- האם.
אני אמא! ,יצאתי בקריאת התלהבות לבנות ההמומות. אני האם…. ה- אם.
אז נכון שרק אני התבלבלתי במילוי הטפסים, אבל לדעתי זו לא רק הפרעת הקשב שהפריעה לי.
באמת -עד לאותו רגע, לא קלטתי שמשהו מהותי השתנה בחיי. הפכתי להיות אמא.
ומאז, אני ממלאת טפסים בשביל הילדים שלי: בתי ספר, קייטנות, חוגים, בתי חולים… מקבלת באהבה את היותי ה-אם (ופחות באהבה את הטפסולוגיה המתישה).
השבוע קיבלתי עוד טופס לחתום עליו. הקטנציק, שבנתיים גדל הולך לעשות תיאוריה.
קבענו, נסענו, החתמנו וכשהגענו לבחינה הוא ירד אחרי דקה.
ידעתי.זה הטופס, נכון? לא מילאת אותו כמו שצריך? למה לא קראת את מה שביקשו? (אני כבר מקטרת על עצמי ועליו …)
״קראתי אמא, נשבע לך ,לא כתוב שצריך אישור רופא ממשרד הרישוי״.
אז נסענו, ושלחנו, וזה ייקח עוד שבועיים. כנראה טרטור מיותר, כי במשרד הרישוי נבהלים כשכתוב: הפרעת קשב…והפעם, זו ממש לא טעות שלו או שלי.
אבל העיכוב קצת משמח אותי. בכל זאת תאוריה, ואח"כ יבוא הרישיון. ועוד שינויים עומדים להגיע…וכבר לא נהיה מי שהיינו לפני. אמא והתינוק שלה שהולכים לחוג בשביל לעשות קצת כיף.
מאחלת לכם ולי, שמלאכת מילוי הטפסים תהיה פחות מתישה. ושנדע לקבל את כל השינויים שבדרך….באהבה.