אבידות

אני רוצה לספר לכם על הטיול השנתי שהבת שלי יצאה אליו.על הדיונים, החרדות, המחשבות של לפני, ותחושות ההישג של אחרי.

על זה שהיא כל כך דומה לי שהייתי בגילה.  ואני מנסה ללמד אותה מה שלמדתי עם הזמן: לא לוותר ולהיכנע לקושי. למצוא דברים טובים ולהגיד אותם.

אני רוצה לספר לכם על זה שאבא שלי נפטר ביום הזיכרון לחללי צהל- והוא היה שריונר גאה.

על הקפה הראשון שלימד אותי לשתות במילואים שלו, ועל זה שעברו כבר עשר שנים מאז שחיבקתי אותו.

אני רוצה לספר לכם על הקעקוע  הראשון  שעשיתי השבוע. על המחשבות, ההתלבטויות, התגובות של הילדים והבעל…ועל המשמעות של מה שכתבתי בתוך הלב  על היד שלי.

אני רוצה לספר לכם על הלחמניות שנסעתי השבוע להביא  ועל זה שחזרתי בלעדיהן הביתה. על הפרצוף של הילדים שחיכו לי בבית ועל החיוך שלהם שאומר- אמא…זו בדיוק ההפרעה. המשך…

אתמול יצאתי לארוחת ערב עם אורחים מחו"ל.

הקטנה מיהרה לעשות לעצמה תוכניות. לקחה תיק והלכה לישון אצל חברה.

הגדול- ארגן את כל החברה שלו שיבואו לרבוץ אצלנו.

והאמצעית- התקשרה שאחרי הבר מצווה היא רוצה ללכת לישון אצל  חברה.

בעלי, שכב במיטה חולה. חשבתי לעצמי: לפחות נשאר בבית בעמדת פיקוח על הילדים. אני משוחררת מדאגה.

ארוחה, יין, סרט. אחלה ערב.

אבל תוך כדי הארוחה, הקטנה התקשרה להגיד שהיא מתגעגעת.

האמצעית להתלונן שאבא חולה ואין מי שייקח אותה לחברה.

והגדול….הגדול כבר לא מתקשר.

הרגעתי את הקטנה, אמרתי לאמצעית שאבא כן יקום לקחת אותה. והמשכתי לשקוע לתוך האנגלית המשובשת שלי בארוחה.

תוך כדי נסיעה לסרט מתקשר אלי הבעל: "תגידי איפה הילדה?" ( האמצעית)

" הלכה לישון אצל חברה" אני עונה לו. "אתה לקחת אותה לא?" הוא  אומר. תבדקי איפה היא.

ואני- כבר אוזל לי הדם מהגוף. אולי הלכה ברגל? בחושך? ואולי משהו קרה? המשך…