דרכי התמודדות

קורה לכם שאתם יושבים בפגישה ומשהו מפריע לכם?

לי זה קרה השבוע.  הייתי בהרבה פגישות. אנשים מעלים רעיונות. מתווכחים. חושבים ביחד.

אנשים שבד"כ  נעים לי איתם. ואז מאני מגלה שמשהו מפריע לי. אני נהיית חסרת מנוחה.

משהו מעצבן אותי בשיחה.   אני מנסה לסבול את זה. אבל כבר לא יכולה.

ואני קמה. יושבת חזרה. מתגרדת קצת. מסתכלת בטלפון. מנסה לשרוד עד סוף הישיבה.

מה כל כך מעצבן אותך, אני מנסה לשאול את החלק הרגוע שבי?

ואז יש לי הארה. אני מבינה מה. המשך…

לפעמים אני חושבת על זה, שאם חס וחלילה תהיה לי שריפה בבית, ואצטרך מהר לקרוא לילדים שיצאו החוצה, היחידה שתברח מהר ואפילו עם מזוודה , תהיה הקטנה שלי. ולמה? כי…

זה היה שבוע עמוס אירועים.

וכשיש אירועים יש אצלנו נוהל ברכות. יותר נכון, אין נוהל. אלא רק קיטורים בלגן ולחץ.

בעלי תמיד מתלונן שאין בבית ניירות, אני תמיד מחפשת את העט ובסוף מגיעים  באיחור לחופה/ בת מצווה/ בריתה לוקחים משם מעטפה וכותבים: "כל שתבקשו לו יהי."

אבל נוהל ימי הולדת, מסיבות משפחתיות ופרידות הוא נוהל שונה לחלוטין.

שם, לקחתי את התפקיד של זו שכותבת ברכה. וגיליתי את ההנאה שיש לי מזה. אני עוצרת, מתבוננת מחפשת את המילים. את הדברים שיאירו את הטוב. שיגדילו אותו. שזה יהיה אישי וילווה את האחר במסע חייו.

גם אותי מלוות עד היום מילים שכתבו לי אחרים. אני שומרת כל פיסת מכתב או ברכה.

מישהו ראה אותי, ובחר לתת לי צידה לדרך.

אני זוכרת כשעברתי בית ספר, בכיתה ג' הכינו לי התלמידים ספר ברכות לפרידה .  עד היום הספר הזה מלווה אותי. המורה כתבה לי ברכה וסיימה אותו במשפט:" יגעת. מצאת. תאמין."

בכיתה ג' זה היה  כמו לקרוא בכתב סתרים. וכתב הסתרים הזה ליווה אותי כל השנים.  ומאז, בכל ובכל פעם אני מוצאת בו תשובה חדשה. המשך…

הלו, גלית? כן, אני עונה בהפתעה.

זו המורה של הבן שלך. מה קורה?

לא קורה. הכל טוב. חמוד הנער  שלי אה…

לא.  היא אומרת. רציתי לזמן אותך לפגישה.

פגישה? אופס… עוד פעם נרדמתי בשמירה?

ישנת היטב, הן אומרות לי- המורה היועצת ורכזת השכבה.

ולך אסור לישון. הנער לא ממש איתנו. המשך…

במשך שבוע שלם מזמזמת את מילות השיר: "ואני ראיתי ברוש…"

למה?

כי פתחתי את ה- notes שלי באיפון, והיה רשום שם המשפט הזה.

מתי כתבתי אותו? למה כתבתי את זה? האם רציתי להגיד לעצמי משהו? אולי שמעתי ברדיו ואהבתי?

אין לי שמץ של מושג.

המשפט היה רשום שם- עומד כמו ברוש איתן.

ואיתו רשומים עוד פתקים רבים.

מסתבר שגם הnotes  שלי נראים בהפרעה. המשך…

למה אני משמינה? שאלתי את הדיאטנית.

את יודעת ? היא ענתה לי . כשאת אוכלת את לא חושבת.

את כאילו מתנתקת מ"חללית האם" שלך ושטה לך בחללית משלך.

ואז את "מתעוררת" ומגלה שאכלת הרבה. הרבה יותר ממה שאת צריכה. ובכלל לא היית רעבה.

הבנת?

אה. כן. מה אמרת? נו חלמתי לרגע. אמרת משהו על ספינת חלל?

אתם מכירים את זה שאתם מגיעים למקום מסוים ואין לכם מושג איך הגעתם לשם?

אז זו התחושה.

ניתוק. המשך…

השבוע- נחתה עלי מטלה( יותר נכון על הבת שלי הקטנה..) הקרויה: "מצעד הספרים."

מה בסך הכל צריך?

לבחור ספר מרשימה, להתכנס כמה בנות מהכיתה, לקרוא, לבחור, להחליט איך מכינים את הדמות מהספר ,ליצור , ולהגיש בזמן ובחיוך. נשמע פשוט לא?

לא למי שיש לו הפרעת קשב.

מרגע הישמע "הגונג"- שזה אומר מייל מהמורה, נכנסתי לעמדת כוננות. יותר נכון הכחשה. שזה אומר: יש עוד זמן…

אבל פה חברים נכנס מה שאני מכנה ה"רטווילר" לתמונה. המשך…

להיות משפחה עם הפרעת קשב- זה תמיד להיות בתחושה שמשהו בסביבה לא ממש מתאים לנו ולהפרעה שלנו.

כי מה לעשות. להפרעה כמו להפרעה- מפריעים דברים.

מפריע לה למשל, רעש.

אז כשרצינו להיות כמו כל ה"מגניבים" שהולכים לאכול משהו קל על הבר: "של, ההוא ממסטר שף.

נו זה, שזורק הכול בפיתה… כן, זה שמדבר על העגבניות… ( ככה שעה ניסיתי להסביר לבנות איפה אנחנו יושבות). זה נגמר בבכי ובפרצופים.

הבעל, לא הצליח לסבול את  הברמן שצועק את ההזמנות למטבח. הקטנה אמרה שצפוף ויש הרבה רעש, והאמצעית- היא תמיד בלחץ. זה לא רק הרעש זה גם התחושה שלא נעים לה.

המקום, הרעש, האוכל ובכלל….קודם כל היא רואה מה לא טוב  ורעב ישר גורם לה לעצבים ובכי.

ואני? טוב אני בהחלטה ספונטנית, החלטתי שזו הבחירה הנכונה בשבילנו. המשך…