ארגון

זה היה שבוע עמוס אירועים.

וכשיש אירועים יש אצלנו נוהל ברכות. יותר נכון, אין נוהל. אלא רק קיטורים בלגן ולחץ.

בעלי תמיד מתלונן שאין בבית ניירות, אני תמיד מחפשת את העט ובסוף מגיעים  באיחור לחופה/ בת מצווה/ בריתה לוקחים משם מעטפה וכותבים: "כל שתבקשו לו יהי."

אבל נוהל ימי הולדת, מסיבות משפחתיות ופרידות הוא נוהל שונה לחלוטין.

שם, לקחתי את התפקיד של זו שכותבת ברכה. וגיליתי את ההנאה שיש לי מזה. אני עוצרת, מתבוננת מחפשת את המילים. את הדברים שיאירו את הטוב. שיגדילו אותו. שזה יהיה אישי וילווה את האחר במסע חייו.

גם אותי מלוות עד היום מילים שכתבו לי אחרים. אני שומרת כל פיסת מכתב או ברכה.

מישהו ראה אותי, ובחר לתת לי צידה לדרך.

אני זוכרת כשעברתי בית ספר, בכיתה ג' הכינו לי התלמידים ספר ברכות לפרידה .  עד היום הספר הזה מלווה אותי. המורה כתבה לי ברכה וסיימה אותו במשפט:" יגעת. מצאת. תאמין."

בכיתה ג' זה היה  כמו לקרוא בכתב סתרים. וכתב הסתרים הזה ליווה אותי כל השנים.  ומאז, בכל ובכל פעם אני מוצאת בו תשובה חדשה. המשך…

הלו, גלית? כן, אני עונה בהפתעה.

זו המורה של הבן שלך. מה קורה?

לא קורה. הכל טוב. חמוד הנער  שלי אה…

לא.  היא אומרת. רציתי לזמן אותך לפגישה.

פגישה? אופס… עוד פעם נרדמתי בשמירה?

ישנת היטב, הן אומרות לי- המורה היועצת ורכזת השכבה.

ולך אסור לישון. הנער לא ממש איתנו. המשך…

במשך שבוע שלם מזמזמת את מילות השיר: "ואני ראיתי ברוש…"

למה?

כי פתחתי את ה- notes שלי באיפון, והיה רשום שם המשפט הזה.

מתי כתבתי אותו? למה כתבתי את זה? האם רציתי להגיד לעצמי משהו? אולי שמעתי ברדיו ואהבתי?

אין לי שמץ של מושג.

המשפט היה רשום שם- עומד כמו ברוש איתן.

ואיתו רשומים עוד פתקים רבים.

מסתבר שגם הnotes  שלי נראים בהפרעה. המשך…

השבוע- נחתה עלי מטלה( יותר נכון על הבת שלי הקטנה..) הקרויה: "מצעד הספרים."

מה בסך הכל צריך?

לבחור ספר מרשימה, להתכנס כמה בנות מהכיתה, לקרוא, לבחור, להחליט איך מכינים את הדמות מהספר ,ליצור , ולהגיש בזמן ובחיוך. נשמע פשוט לא?

לא למי שיש לו הפרעת קשב.

מרגע הישמע "הגונג"- שזה אומר מייל מהמורה, נכנסתי לעמדת כוננות. יותר נכון הכחשה. שזה אומר: יש עוד זמן…

אבל פה חברים נכנס מה שאני מכנה ה"רטווילר" לתמונה. המשך…

אתמול יצאתי לארוחת ערב עם אורחים מחו"ל.

הקטנה מיהרה לעשות לעצמה תוכניות. לקחה תיק והלכה לישון אצל חברה.

הגדול- ארגן את כל החברה שלו שיבואו לרבוץ אצלנו.

והאמצעית- התקשרה שאחרי הבר מצווה היא רוצה ללכת לישון אצל  חברה.

בעלי, שכב במיטה חולה. חשבתי לעצמי: לפחות נשאר בבית בעמדת פיקוח על הילדים. אני משוחררת מדאגה.

ארוחה, יין, סרט. אחלה ערב.

אבל תוך כדי הארוחה, הקטנה התקשרה להגיד שהיא מתגעגעת.

האמצעית להתלונן שאבא חולה ואין מי שייקח אותה לחברה.

והגדול….הגדול כבר לא מתקשר.

הרגעתי את הקטנה, אמרתי לאמצעית שאבא כן יקום לקחת אותה. והמשכתי לשקוע לתוך האנגלית המשובשת שלי בארוחה.

תוך כדי נסיעה לסרט מתקשר אלי הבעל: "תגידי איפה הילדה?" ( האמצעית)

" הלכה לישון אצל חברה" אני עונה לו. "אתה לקחת אותה לא?" הוא  אומר. תבדקי איפה היא.

ואני- כבר אוזל לי הדם מהגוף. אולי הלכה ברגל? בחושך? ואולי משהו קרה? המשך…