השבוע מצאתי את עצמי אומרת בעיקר מילים שיש בהם סימני קריאה.
מיציתי! לא יכולה יותר! אני לא מתכוונת להסיע אתכם!
טוב נו אולי גם סימני שאלה: לאיזה חוג הבת שלך הולכת? מה כבר נרשמתם? אודישן? לא היא לא עשתה אודישן בקיץ. מה זה מיונים ללהקת אלווין איילי?
וכמה מילות בקשה: היא תוכל להיות אצלך עד שאחזור? כן לא שמתי לב שאני מסיימת בארבע והיא בשתיים. תוכלי לשלוח לי שוב את המייל מהמורה? צריך לקחת את כל הספרים לכיתה?
ואיזה אנחות יצאו ממני.
וכל סימני הקריאה והשאלה והאנחות שהוצאתי בדרך, עייפו אותי.
ואני לא סתם פולנייה שמתלוננת. אני אמא עם הפרעת קשב לשלושה ילדים עם הפרעה דומה.
ואחרי שבוע אני מרגישה שעברה כבר חצי שנה.
אז כשאני פוגשת את האמהות החייכניות והן אומרות לי: אה, איזה כיף שנגמר החופש?
אני אומרת: כיף? כיף למי? כשהם בבית ספר, לי נגמר הכיף וגם האוויר.
התכנון הזה לארבעה אנשים עושה לי קווץ בראש ותמיד משאיר אותי מתוסכלת.
אני אף פעם לא אהיה כמו האמהות האלה המאורגנות. שיודעות מראש לאיזה חוג לשלוח את הילד. שמצליחות לקנות חולצות עם סמל בזמן. שיודעות מתי האסיפות הורים והתארגנו עם ביביסיטר חודש מראש. שיש להן טבלת אקסל לארוחות היומיות. ורשימת מטלות שהבעל עושה. ובכלל שהמורות בבית ספר כל כך מרוצות מהילד, ששום צלצול הן לא מקבלות מהמורה.
ואז קרה לי דבר, שהביא אותי לחשוב שכנראה העומס באמת שיבש את דעתי.
מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי, כותבת משימות על דף. זה הדבר האחרון שהסכמתי לעשות אי פעם. בשביל מה לרשום? גם ככה זה תופס מקום בראש. אז גם ראש וגם דף זה שתי מועקות יותר מידי.
כנראה שהלחץ הכניע אותי ומצאתי את עצמי כותבת. ובוכה. כותבת. ובוכה.
כשסיימתי, נשענתי לאחור, הראש הרגיש מרוקן. הוצאתי אנחת רווחה ונרגעתי. כל כך נרגעתי שעד עכשיו לא פתחתי את הרשימה.
זהו. מאז אני נחה. מחכה שבלילה יגיעו גם אליי.
נו, הגמדים האלה שעובדים בלילות.ופותרים לסנדלר את כל הבעיות. כי עכשיו הגיע תורי.
מחר אקום ליום חדש. ושמישהו ינסה להגיד לי שלא….
מאחלת לכם ולי להצליח לחייך יותר ולהאנח פחות ברגעי לחץ של התחלות. ולהאמין שבתוכנו נמצא גמד אחד קטן שיודע לעשות את מלאכתו.
שבוע טוב חברים.
