דימוי עצמי

השבוע התקשר אלי  הבכור צועק ומיואש : "די . נמאס לי מעצמי. נמאס לי מההפרעה הזו." "מה קרה?" אני שואלת. "נכנסתי הביתה אחרי בית הספר. הלכתי לחדר לקחת משהו. ויצאתי…

איזו מן אמא את הוא כתב לי , שאומרת לבן שלה מזל טוב יום לפני תאריך היום הולדת? איזו מן אמא את שתמיד לוקח לה זמן להגיד באיזה כיתה אני?…

הוא יושב מולי בטיפול ואומר על עצמו משפטים כמו: "אני הכי גרוע ב..". "אני לא יודע לעשות את..." "עשיתי אבל זה לא בדיוק זה..". ואני שומעת אותו מערער על עצמו…

אני זוכרת את הפעם הזאת שהגננת  שלחה אותי לעונש. "לכי תחשבי על מה שעשית". היא אמרה. ואני, ילדה צייתנית  הייתי הולכת לפינה ומנסה לחשוב. אבל למרות שהתאמצתי חזק אף מחשבה…

אני מהאמהות האלה שבאו למסיבות בגן , בשביל לראות ילדים- אחרים. האחרים האלה שרוקדים, שמניפים את הפונפונים, וזוכרים את הדקלומים. אלה שמחייכים למצלמה. אני מהאמהות האלה שמסתכלות על הילד שלהם…

אתמול רצתי חצי מרתון. אני לא ספורטאית מילדות. תמיד הייתי מה שקראו פעם  "עגלה". אז נכון שתמיד רקדתי ורצתי "משוחות", וקפצתי לרוחק... ועשיתי  כל מה שמתאים לרגליים ארוכות. אבל תמיד…