הוא יושב מולי בטיפול ואומר על עצמו משפטים כמו: "אני הכי גרוע ב..". "אני לא יודע לעשות את…" "עשיתי אבל זה לא בדיוק זה..". ואני שומעת אותו מערער על עצמו שוב ושוב. אני מסבה את תשומת ליבו להתנסחות  הזו. והוא בוכה. הרגע הזה של הבכי הוא רגע משחרר. זה לא רק הדמעות שזולגות.  זה גם האוויר שיוצא וההבנה שבאה  בעקבות זה. ואז בא השקט. וזה מוכר לי כל –כך. גם לי יש נטייה לערער על עצמי. וכבר כמה שנים שאני מתאמנת להוציא  את ה"לא נצרך" לי. ו"הלא נצרך" שלי הם משפטים מערערים. כאלה שמבקרים את הוויתי ,מקטינים את האמונה ביכולות שלי. והשבוע הוצאת ה"לא נצרך" התרחבה.זה התחיל בפינוי של בגדים מהארונות והמשיך לסדנת ניקוי רעלים.כי ה"לא נצרך" יושב גם שם. בקיבה שלי. ומה בסדנא: מדריכה מקסימה, אווירה קסומה בבית של חברה, מיצים שמחולקים לכל אחת, שיעור יוגה וכמובן קבוצת ווצאפ לתמיכה.ואז זה מתחיל. בין הילדים, לארגון הבית, לבישולים  ומטלות אחרונות לחופש אני שותה מיצים והטעם הדוחה מוביל אותי לערער על הבחירה שלי. בשביל מה את צריכה את זה? אני צועקת לעצמי. בא לי להפסיק. והמדריכה הרגועה  כותבת: "תנו לזה שם טוב למה שאתם עושים". אתם מכניסים מזון בריא לקיבה. "אני מקנאה בכלב שלי שלועס כל הזמן" אומרת ליבנת . ואנחנו צוחקות  ומקטרות ומחליטות בכל רגע מחדש לא לוותר. ואחרי יום וחצי מתחיל להגיע  שקט פנימי. למה אתה הכי זקוק עכשיו? אני שואלת אותו.  והוא עונה: לבחור ולהפסיק לערער על הבחירה שלי. ואני מחייכת  בהבנה ואנחנו גולשים לדוגמאות מהחיים שלו. מאחלת לכם ולי, להמשיך ולהתאמן בזה.

 

דילוג לתוכן