מי שברך

זה היה שבוע עמוס אירועים.

וכשיש אירועים יש אצלנו נוהל ברכות. יותר נכון, אין נוהל. אלא רק קיטורים בלגן ולחץ.

בעלי תמיד מתלונן שאין בבית ניירות, אני תמיד מחפשת את העט ובסוף מגיעים  באיחור לחופה/ בת מצווה/ בריתה לוקחים משם מעטפה וכותבים: "כל שתבקשו לו יהי."

אבל נוהל ימי הולדת, מסיבות משפחתיות ופרידות הוא נוהל שונה לחלוטין.

שם, לקחתי את התפקיד של זו שכותבת ברכה. וגיליתי את ההנאה שיש לי מזה. אני עוצרת, מתבוננת מחפשת את המילים. את הדברים שיאירו את הטוב. שיגדילו אותו. שזה יהיה אישי וילווה את האחר במסע חייו.

גם אותי מלוות עד היום מילים שכתבו לי אחרים. אני שומרת כל פיסת מכתב או ברכה.

מישהו ראה אותי, ובחר לתת לי צידה לדרך.

אני זוכרת כשעברתי בית ספר, בכיתה ג' הכינו לי התלמידים ספר ברכות לפרידה .  עד היום הספר הזה מלווה אותי. המורה כתבה לי ברכה וסיימה אותו במשפט:" יגעת. מצאת. תאמין."

בכיתה ג' זה היה  כמו לקרוא בכתב סתרים. וכתב הסתרים הזה ליווה אותי כל השנים.  ומאז, בכל ובכל פעם אני מוצאת בו תשובה חדשה. המשך…

להמשך קריאה

צלצול השכמה

הלו, גלית? כן, אני עונה בהפתעה.

זו המורה של הבן שלך. מה קורה?

לא קורה. הכל טוב. חמוד הנער  שלי אה…

לא.  היא אומרת. רציתי לזמן אותך לפגישה.

פגישה? אופס… עוד פעם נרדמתי בשמירה?

ישנת היטב, הן אומרות לי- המורה היועצת ורכזת השכבה.

ולך אסור לישון. הנער לא ממש איתנו. המשך…

להמשך קריאה
דילוג לתוכן