לפני שנה לקחתי את הגינ'גית שלי לשחק באולינג עם חברה. אחרי שתי זריקות , הודיעה לי הקטנה: "אני סיימתי.
יאללה. רוצה הביתה. ומיד."
הסתכלתי מסביב ,מסרבת להאמין. "הביתה? אבל הרגע הגענו…"
ניסיתי להבין מה קרה. כל ניחוש שלי נתקל בקיר בדמות פנים זועפות. אבל אני לא וויתרתי. "אני חושבת", אמרתי, שראית איך החברה שלך עושה סטרייק ובאותו רגע אמרת לעצמך: זהו. אני לא יכולה. לי זה לא יקרה.
"מה פתאום?" צרחה עלי הקטנה. "זה לא קשור בכלל… אבל אני באמת לא טובה בזה. אני אף פעם לא אצליח." ועכשיו בואי נלך. אני לא מוכנה לדבר על זה". אמרה ומשכה לי בחולצה.
אבל אני התעקשתי. "אני מבינה. את יודעת איך קוראים למה שקרה?"
"איך?" שאלה הקטנה בחצי מבט.
"שאת חושבת מחשבות לא טובות. והמחשבות האלה גורמות לך לתחושה לא נעימה. והתחושה הזו גורמת לך לרצות לוותר."
"אבל זה באמת נכון", אמא. "אני לא אצליח בחיים ואני לא מוכנה להישאר פה".
"בואי נעשה ניסוי קטן". הצעתי. תחשבי מחשבה חיובית. תגידי מה את כן רוצה ותביעי אמונה.
והילדה הסכימה לניסוי ואמרה: "אני אצליח לעשות סטרייק. אני אהיה טובה במשחק. אני מאמינה. "
ואני הוספתי: "גם אם זה ייקח סיבוב או שניים. אני יכולה. ויש לי סבלנות לחכות. ובנתים אהנה מהמשחק…"
עברה שנה. אתמול היא חזרה מיום הולדת מהבאולינג ואמרה לי.
אמא:"את זוכרת שלפני שנה לא האמנתי שאני יכולה? ורבנו והתעקשת ולימדת אותי לחשוב מחשבה טובה? אז גם עכשיו זה קרה.
חשבתי מחשבות טובות, האמנתי מכל הלב- והצלחתי לעשות סטרייק !!!!"
השבוע, בכתה לי הגדולה שהיא לא זוכרת את הריקוד בג'אז. והיא לא רוצה ללכת יותר .ואני התעקשתי. והצעתי דרכים להתמודד עם הבעיה. והיא בכתה, וצעקה עלי שאני אוותר לה. שאני לא מבינה.
אבל אני לא וויתרתי. כי אני כן מבינה.
אני מבינה את תחושת הייאוש, את זה שנדמה לך שלכולם זה מצליח ולך לא, את הרצון להרים ידיים, את המועקה, את תחושת חוסר האונים ובעיקר את המחשבה- שלי זה לא יצליח.
לקחתי אותה ( ואת הפרצוף הזועף שלה ) לשיעור ( אחרי ששוחחתי עם המזכירה שתדבר עם המורה..).
ובסיום השיעור היא אמרה: "אוי אמא, היה כל-כך כיף."
"מה קרה?" שאלתי. "דיברת עם המורה?"
"אה, לא. פשוט ביקשתי מחברה והיא הסבירה לי את הצעדים לפני השיעור…."
ואני רוצה לזכור את זה. וברגעי הדרמה והייאוש, והפרצופים והבכי שהם עושים לי, שהתפקיד שלי כאמא הוא להמשיך ולהחזיק עבורם את האמונה,
ולהתעקש… שיקראו את הספר למרות שהם נרדמים, שיאמינו בכוחות שלהם, שימצאו פתרון גם אם אין כזה באופק….
מאחלת לי ולכולנו שבוע שבו נחשוב מחשבות טובות, נגיד מה אנחנו כן רוצים ונאמין.