השבוע- נחתה עלי מטלה( יותר נכון על הבת שלי הקטנה..) הקרויה: "מצעד הספרים."

מה בסך הכל צריך?

לבחור ספר מרשימה, להתכנס כמה בנות מהכיתה, לקרוא, לבחור, להחליט איך מכינים את הדמות מהספר ,ליצור , ולהגיש בזמן ובחיוך. נשמע פשוט לא?

לא למי שיש לו הפרעת קשב.

מרגע הישמע "הגונג"- שזה אומר מייל מהמורה, נכנסתי לעמדת כוננות. יותר נכון הכחשה. שזה אומר: יש עוד זמן…

אבל פה חברים נכנס מה שאני מכנה ה"רטווילר" לתמונה.

בכל מקום שאני נמצאת או עובדת יש אדם ("רטווילר") כזה. שאין לו שום בעיה לארגן, לתכנן, למצוא את הרשימה, להחליט, להביא, לדעת את לוחות הזמנים. להיות נמרץ מספיק זמן מראש, לרדת לפרטים הקטנים, לסמס, לכתוב מייל בתפוצה רק לקבוצה הנבחרת( ולא כמו שאני עושה בתפוצה מלאה לכל הכיתה, או בטעות בווצ אפ לקבוצת הריצה), לברר, לעדכן ובעיקר- לעשות את הכל כל כך טוב ומאורגן למופת. עד שאני ממש מרגישה עצבנית וכעוסה ועוד קצת אשמה.

ובגלל זה אני קוראת לו "רוטווילר". כי בכל מייל ממנו אני מרגישה איך שינייו עומדות להינעץ לי בצוואר ועוד רגע הוא עומד לכעוס עלי ולתת לי נשיכה.

נשיכה שאומרת לי- נו? התקדמת? ביצעת? תפסיקי לחלום, זה פשוט, את שוב פעם דוחה לרגע האחרון, מה זה לא חשוב לך? עצלנית, חסרת כישרון.   מה לא אכפת לך בכלל?

אז כן, אכפת לי ואני רוצה. ולכן אני  לוקחת נשימה ומזכירה לעצמי שה"רטווילר" הזה הוא בסך  הכל "כלב נחייה". יש לו רק כוונה טובה, והוא לומד מהר, ומוביל, ולא מתבלבל בין ימין לשמאל, ומגלה תושיה, ויודע לעצור שצריך, נותן תחושה של ביטחון- והכי חשוב יש לו את מה שנחוץ, היכולת לבצע משימה. וכל "עיוור" כמוני חייב שיהיה לו אחד כזה לידו.

אז אם נדמה לכם לפעמים שיש "רטווילר" כזה בסביבה, זיכרו שהוא בעצם רק קול כזה בתוכנו. מלחיץ, נושך, מבקר, עיוור בעצמו לקושי שלנו. אני מנסה להתקרב אליו לפני שהוא פותח את הפה לתת לי ביס, מלטפת אותו ונותנת לו להיות "כלב נחייה" עבורי.

דילוג לתוכן