השבוע, בדרך הפתלתלה לגילוי עצמי, קיבלתי משימה. לכתוב את כל מה שאני :"כן."
שמתי לב שהדבר הראשון שרציתי לכתוב היה ":מה אני לא".
ו"הלא" תמיד יותר נוכח, בועט,ברור. מאשר ה:"כן".
הרי אני הרבה "לא יודעת", "לא זוכרת", "לא מצליחה", "לא מחליטה", "לא רוצה."
וכל ה"לא" הזה הולך איתי לאורך השנים. והוא צועק לי: תזהרי! זה לא בשבילך! זה לא מתאים לך! פה את תישברי! את זה לא תעשי בחיים! זה לא את!
בזמן ריצות ארוכות,הייתי שומעת הכי חזק את הקולות האלה. והתחלתי לקרוא להם "שדים".
הם התרגלו שאני מנסה להתעלם מהם, או להילחם בהם. או לבכות מהם…ולרוב רציתי לוותר. העיקר שיהיה לי שקט מהם.
עם הזמן, התחלתי לשים לב ולגלות מתי הם עומדים להגיע והייתי מחכה להם .
וכשהשדים היו מגיעים, כבר לא הייתי מופתעת. "הייתי מחייכת אליהם ואומרת: "אוי, חיכיתי לכם חמודים."
והשדים מסתבר, הופתעו מקבלת הפנים..
ואני הוספתי ואמרתי "בואו. אתם באמת חשובים. התרגלתם להזהיר אותי מהעולם. התרגלתם לשמור עלי שלא אפגע. כל רצונכם שאלך בדרך בטוחה."
השדים, שהפכו בנתיים לשדונים ( בכל זאת התידדתי איתם וכל ידיד מקבל אצלי שם חיבה), הסתכלו עלי במבט מופתע ואמרו:" נכון. "
"אנחנו מפחדים. שלא תדעי את הדרך, שיהיה לך קשה, שזה לא מתאים לך, שתתייאשי. אנחנו רוצים שתוותרי."
"תודה לכם שדונים חמודים. אני שומעת אתכם. עד עכשיו היה לכם תפקיד חשוב. רציתם להוביל אותי בדרך בטוחה. אבל היום אני מוכנה. אני באמת רוצה. אני יודעת שיש לי את הכישורים. אני יודעת שאני יכולה. ולא איכפת לי שיהיה קשה, או מציק או מבלבל. יש לי את הכוח ואני מאמינה."
השדונים הסתכלו עלי מופתעים, וכשראו את הנחישות שבי מצאו להם איזה פינה נחמדה לשחק בתוכה. .
כשסיימתי לרוץ 42 ק"מ, ראיתי אותם מוחאים לי כפיים בשימחה.
ומאז, כשאני רואה שד אני מנסה להתיידד איתו , לקרב אותו אלי, עד שהוא הופך להיות שדון קטן.
וזו ההזדמנות להגיד תודה לכל השדונים, שמלווים אותי נאמנה. שנותנים לי להתנסות בדרך ולהגיע לגילוי של כל מה שאני "כן"- יכולה, רוצה, מאמינה, טובה בו ועושה אותי שמחה.
ואני אומרת לעצמי: " זמן לשוט ולא לדאוג.. בואי ונפליג הכי רחוק כי זה עכשיו או לעולם." ( עידן חביב.)