אתמול רצתי חצי מרתון. אני לא ספורטאית מילדות. תמיד הייתי מה שקראו פעם "עגלה". אז נכון שתמיד רקדתי ורצתי "משוחות", וקפצתי לרוחק… ועשיתי כל מה שמתאים לרגליים ארוכות. אבל תמיד הרגשתי שמה שאני עושה ,לא מביא איתו שום תוצאות.
כי בבית הספר- אם אתה לא יוצא לתחרויות, או מגיע לכיתת ספורט ומביא מדליות – אתה לא נחשב ספורטאי.עם הזמן תחושת "האני לא יכולה. האני לא טובה " התחזקה. ולקראת הבגרויות, זייפתי מסמך ( הראשון והאחרון בחיי). ובמקום בגרות בהתעמלות , עשיתי ריקוד עם מקל.
היום אני מבינה שבאמת היו לי בעיות שהקשו עלי. בעיות במערכת שיווי המשקל שמנעו ממני לעשות גלגול, וגלגלון, ועמידת ראש וכל מה שצריך להראות על מזרון.
אבל בעיקר, הייתה לי בעיה של דימוי עצמי שהובילה לירידה בכוח הרצון.
ועם הזמן למדתי להגיד לעצמי: "אני וספורט לא הולכים ביחד. מה לעשות… מצב נתון. זו עובדה. ועם עובדות קשה להתווכח."
עד שהכרתי לפני שמונה שנים את שרון לין. המאמנת שלי.ומאמן טוב, הוא – מורה אמיתי לחיים.
השבוע לדוגמא, שאלתי אותה שאלה: "תגידי. איך אני יכולה להרזות. אני לא מפסיקה לאכול. והמשקל מפריע לי בריצה."
והיא רק הסתכלה עלי בעיניים ירוקות וגדולות וענתה לי בשלווה- "תאהבי את עצמך. זה הכל."
ועם המשפט הזה הלכתי השבוע. אז נכון שרק לשמוע משהו טוב וחכם ונכון זה לא תמיד מספיק כדי לעשות שינוי. אבל גיליתי בזכותה מה כן עוזר לי להגיד לעצמי: אני ספורטאית!!
- לי עוזרת קבוצה- מקיפה את עצמי בנשים שתומכות אחת בשנייה.: שותפות לדרך.
- למצוא בתוכי משהו מעודד. אתמול עלו לי מילות השיר של שלמה ארצי. אז שרתי בקול וסחפתי איתי רצים אחרים ששרו איתי. בכל פעם אני מוצאת משהו אחר שעושה לי טוב בדרך ומגביר את ההנאה…
- לקבוע מראש מתי לקום להתאמן. וברגע שזה הופך הרגל- אי אפשר כבר להתחמק מזה…
- ללמוד להקשיב לקולות ולמחשבות שיש לי בראש. ובכל פעם שעולה מחשבה שלילית במקום ישר לחבק אותה לתוכי.. לבדוק שוב ולשאול אותה: "האמנם???"
- לסלוח לעצמי- אתמול שכחתי שעון. נכון שהכנתי הכל מראש. אז מה.. משהו תמיד יכול להשתבש לי. ( פעם יצאתי לרוץ רק עם האוזניות ושכחתי את המוסיקה..) אבל כל שיבוש מאפשר לי גילוי חדש. ואני מזכירה לעצמי- לעשות את הכי טוב עם מה שיש. טעויות, שיכחה, בלבול- הם חלק ממי שאני. ויחד איתם, אעשה הכי טוב שאפשר.
- אני בוחרת לרוץ בשביל עצמי- לא בשביל תוצאה.
- מותר לי להציב לעצמי מטרות. גם אם הן נראות לי הכי לא מתאימות ל"מי שאני". . כי מה שהופך אותי ל"אני"- נקבע בסוף גם ממה שעשיתי. ובכל פעם שסיימתי משהו, אמרתי לעצמי. "אני יכולה". "יש לי את זה". "אני מסוגלת לסיים דברים". "כשאני רוצה משהו אני לא מוותרת".
- יש משהו בספורט שמשפיע על הראש, על הרגש ועל הגוף. ולפעמים שהגוף מצליח משהו משתנה במחשבה על עצמי, ואח"כ בא השינוי ברגש. ולפעמים כשהמחשבה משתנה, זה מוביל את הגוף קדימה מעבר ליכולת שלו. ומשפיע על הרגש…. ובתוך המשחק הזה אני נמצאת.
מאחלת לכולנו להמשיך לזוז בתוכנו, ולרוץ בתוך נפשנו פנימה. זה מה שימשיך לעזור לנו שם בחוץ…. שבוע טוב חברים.
