מי שמכיר אותי יודע שיש לי בעיה עם כיסאות מסתובבים.

מאז שאני קטנה ,כל דבר שזז לי במונוטוניות מול העיניים גורם לי סחרחורת ובחילה.

פעם, הייתי סובלת בשקט. מסיימת פגישה ורצה לקחת אופטלגין.

עם הזמן התחלתי לבקש התאמות. כמו במשרד החינוך, אבל כאלה שבאמת יכולות לעזור לי.

אני מבקשת למשל שמי שמתנדנד מולי שינסה להפסיק ואם זה אפשרי שיחליף כיסא. (לכזה שרגליו  נעוצות ברצפה.)

למדתי לא להתבייש וגם אם זו פגישה ראשונה, לבקש שיתחשבו בי.

יש מקומות שמראש כבר יודעים, ומפנים את כל הכיסאות המסתובבים כשאני מגיעה.

ושם אני מופתעת, ומעריכה ומרגישה שרואים אותי. ומבינים שזו באמת בעיה.

מי שמכיר את בעלי יודע שהוא איש של לילה.

הוא תמיד מבקש שקט בבוקר. הוא אוהב שהתריסים מוגפים ואין אף טיפה של אור או קול.

השבוע , כשבעלי לא ישן לילה בבית, קמתי בבוקר  ופתחתי את התריס שייכנס כל האור.

שרתי, והערתי את הבנות כאילו אני מדריכת כושר.

רקדנו, הנפנו ידיים, רגליים, צחקנו. והיה לנו בוקר מקסים.

לרגע קטן הייתי מבואסת שזה לא תמיד ככה. ואפילו קצת כעסתי שאני צריכה להתאים את עצמי אליו.

אבל אז נזכרתי בכל הדברים שהוא ואחרים מתאימים עצמם אליי.

וחייכתי לעצמי בהסכמה.

מי שמכיר אותי יודע שקשה לי למצוא. ולפעמים לוקח לי זמן למיין את הגרביים.

השבוע גיליתי שבני הבית שלי עושים פשרות. הם  גורבים גרביים לא תואמות.

וחייכתי לעצמי בהבנה. לא צריך להיות זהים, אפשר למצוא התאמות.

אז נכון שמדריכת הכושר עושה לי פרצוף מופתע שגרב אחת היא של נייקי והשנייה של אדידס…

אבל בסופו של דבר למי איכפת?

מאחלת לכם ולי להיות במקום שבו לא תתביישו לבקש שמישהו יתאים עצמו אליכם או לפחות יקל עליכם במשהו….