( לא לילדים בלבד)

אין דבר יותר מתסכל מאשר לראות את הילד שלך מתייאש ומוותר.

אין דבר יותר מעצבן מזה שהוא

גם מאשים וכועס עלייך שזה בגללך.

ואתה מנסה לשכנע ולדחוף אותו שיעשה,

והשיר של דודו טסה מתנגן לך בראש : ״עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה ….״

אבל הילד אומר שזה לא בשבילו

והולך.

״אצלי, אין דבר כזה לוותר.״

אתה צועק ומתחיל להתעצבן.

לפני רגע הייתה שם משימה,

אבל עכשיו זה אתה והוא- במלחמה.

על מה אנחנו נלחמים?

על העצמאות שלו,

על זה שיאמין בעצמו,

על זה שאנחנו רוצים לתת לו כלים

כדי שיום אחד הוא יעמוד בפני אתגר משמעותי יותר- ויצליח לא לברוח משם.

אבל מלחמות משאירות פצועים בשטח.

מה עושים במקום?

🔹בשלב הראשון:

הכירו, נעים מאוד: חומה.

הילד לא עושה כי מולו ניצבת חומה

חומה רגשית שמציפה אותו בתחושות של: ייאוש , תסכול, פחד, חוסר אונים וסכנה לפגיעה בערך העצמי שלו.

וכשיש חומה אי אפשר לתפקד.

אצל כל ילד נוצרות חומות מסיבות אחרות, אחת מהן או שילוב של כמה:

1. קשיים אובייקטיבים כמו: קושי בקריאה/ כתיבה/ קושי חברתי/ חרדה וכו…

2. המשימות ארוכות וגדולות למידותיו או לתפיסה שלו את מידותיו.

3. מחשבות פרפקציוניסטיות – שצריך לעשות משימות בדרך הכי טובה ואם זה לא יצא מוצלח כמו שאני רוצה אז זה לא שווה.

4. הרגל להימנע- ההרגל שומר עליו בטווח הקצר לא לפגוע בתחושות הערך העצמי שלו.

אוקיי הבנו- מה עכשיו?

בשלב הזה ניתן לרגשות תוקף.

נסכים עם זה שיש חומה רגשית

ונשתתף בצער על הקושי שהיא מביאה.

״גם לי היה בא לברוח אם הייתי מרגישה ככה ( מיואש/ מתוסכל/ חסר אונים/ טיפש)״ותנו לו להשלים את הרגש.

תיקוף רגשי קוראים לזה- וזה עוזר לווסת את הרגש.

תיקפתם? מעולה!

תנו לשלב הזה זמן, אל תקפצו מהר מידי לשלב הבא.

🔹בשלב השני: מכירים לעומק את החומה ״חומת האי אפשר". (במצב רגיעה)

תשאלו שאלות אמיתיות ומתעניינות.

החומה הזאת-

מתי היא מופיעה אצלך?

באילו משימות?

מה הגודל שלה? תראה לי/ תצייר לי/ בוא נבנה אותה בבית מכריות….

מה כתוב עליה? (אני לא יכול/ זה לא בשבילי/ זה לא יגמר לעולם/ שעות זה יקח לי/ יצא לי חרא ואני שונא את זה….תנו להם להשלים כרצונם).

עכשיו כשרואים חומה – אתם והילד עומדים מולה כצוות, יד ביד, כדי למצוא דרך לעבור אותה.

🔹בשלב השלישי: לעשות "סולם גנבים" שזה אומר עוזרים להם לעזור לעצמם.

1. מה יכול לעזור לך? תשאלו אותם.

2. בוחרים יחד מצבים שיכולים לעורר ייאוש במידה לא גדולה מידי, ומתאמנים בהצלחות קטנות. מתחילים ממשהו הכי הכי קטן.

פעם קראתי משהו שאני מאמצת כדוגמא:

כשילד אומר שהוא ״לא יכול״,

נדמה את זה למשימת כתיבה של סיפור על דף שאותה הוא לא רוצה לעשות.

ונשאל אותו: ״תגיד פיסקה אתה יכול לכתוב?״

לא. (סביר שיענה)

ושורה? (גם לא)

ומילה? (גם לא)

ואות? (גם לא)

ונקודה?

סביר שבשלב הזה הוא יגיד שכן.

נקודה אני יכול.

אז נתחיל משם מהנקודה.

בוא תכתוב נקודה.

ונעודד ונשמח על זה,

ונחזיק בראש שהוא עוד יגיע לעמוד שלם.

זוהי דרך של אימון וביצוע פעולות שמחזקות את המסוגלות העצמית

(שעוזרת בהמשך גם לשינוי מחשבתי).

ובפעם הבאה שהוא יגיד "אני לא יכול" תזכירו לו שהוא יכול משהו אחד, קטן.

3. "מסיבת טעויות" – האומץ להיות לא מושלמים היא זו שעוזרת לתפיסת עולם מתקדמת ולא נמנעת.

תעצרו על טעויות שלכם ותגידו עליהם משהו טוב.

אל תלקו את עצמכם.

תנו להם לשמוע את הקול שלכם שמקבל את עצמכם ככה, לא מושלמים אבל הכי שלמים עם מי שאתם.

הקול הזה יתחיל ללוות אותם ויפתח אצלם את האומץ להעיז לעשות גם אם זה לא מושלם.

הקדישו שעה יומית בה כל אחד מציג את הטעות היומית שלו בגאווה.

כתבו יחד ספר טעויות מצחיק עם צילומים וסיפורים בנוסח … ״החרבשה הכי יפה שלי….״

4.תכננו איתם אתגר במידה הנכונה –

ילד שנוטה להציב לעצמו אתגרים גדולים ומושלמים,

או ילד שמקבל אתגרים מבית הספר שלא מותאמים לקשיים שלו זקוק לכם כדי

לבדוק האם זה במידה הנכונה עבורו.

ומה זה מידה נכונה?

כמו ששמים לתינוק צעצוע על השטיח כשהוא רק מתחיל לזחול.

לא רחוק מידי- שיתייאש

ולא קרוב מידי- כדי שבכל זאת יתאמץ ויתפתח.

ומה אתם מצאתם שעוזר לכם ולהם להתמודד במקום להימנע?