בטבעי שלי אני עושה בלגן.
במשך שנים , מצאתי שיטות להיות קצת יותר מסודרת.
בכל זאת, אנשים צריכים לחיות איתי: צופים, צבא, עבודה, אני אמא במשרה מלאה , והנה עכשיו בחופשה בחו"ל עם חברה.
ועם כל השיטות וההשתדלות שאני עושה הבנתי שאף פעם לא אהיה כמו החברה המסודרת שלי.
זו שהסדר זורם לה בעורקים.
אצלה- הכפפות שהביאה היו עם עור ופרווה שהתאימו לאקלים המקומי.
אצלי- שתי הכפפות צמר, אמנם אותו הצבע אבל כל אחת בגזרה שונה ושתיהן התגלו שייכות ליד ימין.
אצלה- הנעלים נארזו בשקיות בד ומצאו מיד מקום במגירה, אצלי הן היו פזורות פה ושם, בעיקר שם.
אצלה- המגבת אחרי כל מקלחת מצאה את מקומה על וו.
אצלי- במקרה הטוב על המיטה במקרה הרע על הרצפה.
אצלה- כל הבגדים הוכנסו לארון ונתלו על הקולבים.
אצלי- אחרי יומיים הם הוצאו מקומטים מהמזוודה מה שהביא אותי מהר לעמדת הגיהוץ וגם שם שמעתי אותה צועקת לעברי, "תזהרי עוד דקה את שורפת את הקרש".
בשקט שלה , ראיתי אותה מסדרת אחרי בגדים, מחברת גרביים לזוגות, מרימה מהרצפה ניירות ונזכרתי בפרצופים הכועסים של אמא שלי
שאף פעם לא הבינה איך מאמא כל כך מסודרת יכולה לצאת ילדה כזו בלגניסטית.
אבל אני ממשיכה לנסות למרות הלקות ללמוד לסדר כל פעם עוד קצת….
וכן, סידרתי את כל השקיות ושמתי אותן בצד שיהיו מוכנות לזבל. אבל אז גילית שזרקתי בתוכן גם את החולצת משי החדשה שקניתי.
וכן, מילאתי את כל הטפסים להחזר מס, והגעתי בגאווה לעמדת הפקיד. אבל רק בדרך למטוס גיליתי טופס אחד שהתחבא בתוך ספר, לא חתום עם כסף שכבר לא אקבל חזרה.
רק שם, בעלייה למטוס העזתי לקחת נשימה. בכל זאת, כל הניסיון הזה להיות מסודרת די עייף אותי כי זה לא באמת אני.
זה רק קצת אני.
והיא החברה המסודרת שלי רק חייכה, ושלפה תמונה שצילמה ואמרה לי- "צילמתי את התא הלבשה שלך. ראיתי לפי מה שזרוק את המאמץ שאת עושה.
כל הבגדים שלך זרוקים על הרצפה( שזה הטיבעי שלי) והבגדים שמדדת שמת על המדף. (בדיוק כמו שלמדתי לעשות.)
וככה אני אוהבת אותך,
קצת מסודרת והרבה בלגניסטית.
למי את חושבת היו כפפות כמו שלך בכל בברלין?
ורק זה שצחקנו כל בוקר שעה, היה שווה שתישארי קצת יותר
את וקצת פחות אני."
מאחלת לכולנו שבוע של הכי סדר שאתם יכולים .
אבל אם תצוץ מאיזה פינה מגבת או גרב תבטיחו לי לחייך לעברם, ולהרים אותם עם קצת יותר הבנה .
