אומרים שאנשים עם הפרעת קשב אוהבים סיכונים.

אומרים שהם  זקוקים לתחושה הזו כשהאדרנלין משתחרר( אותה תחושה מפעילה ממקדת  אשר גורמת  אח"כ לתחושת  שלווה.) ולכן הם נוטים  להתנסות בצניחה חופשית, בנסיעה במהירות גבוה, בטיפוס הרים, באנצי, בראפטינג. ובכלל  בכל מה שיש בו שילוב של סכנה ורגש.

אז אומרים…

אני לא אומרת שזה לא נכון. אני יודעת שיש הרבה כאלה שמוכנים לנסות הכל .

אבל  הם לא שייכים למשפחה שלי.  אצלנו רמת החרדה  עולה על רמת הצורך באנדורפינים .

גם כשהיינו ילדים זה היה ככה. אני זוכרת את עצמי בטיול לנחל יהודיה. כולם כבר קפצו למים. ואני אחרונה עומדת על הצוק . ושום חומר לא השתחרר לי במוח. רק פחד משתק והידיעה: שבגללי כל הקבוצה מתעכבת.  בסוף, מישהו דחף אותי.

בעלי זוכר את עצמו מטייל עם חברים בנקבת השילוח. אחרי עשר דקות  בתוך המערה הוא התחיל להרגיש שאין לו אויר ונמלט החוצה לעשות את הטיול באוטובוס.

ושנינו מאז, לא רוצים  טיולים שיש בהם  מים, ונסיעה רחוקה וחבלים. ולא לונה פארקים וחיות משוחררות. בקיצור, אצלנו לא מכורים לאדרנלין.

השבוע  במסגרת "לא עשינו כלום בחופש" לקחתי את הקטנה לקרטינג. הילדה התעקשה  שגם אני אקח מכונית ואסע ולא אשב לנשנש ביסלי כמו שאר ההורים. אתם יכולים לצחוק ,אבל מבחינתי זה היה נועז.

תוך כמה דקות כולם נסעו במהירות של 40 ק"מ בסיבובים.  ורק אני נצמדתי  לשוליים הימניים. והקטנה שלי נתקעה כמה פעמים. וביקשה חילוץ  וראיתי את הפחד שלה בעיניים.

איך בדיוק אני אמורה לשמור עליה אם אחרי סיבוב אחד יש לי בחילה ובא לי לברוח משם?

כששמעתי את המדריך צועק לי :"יאללה תני גז". הבנתי שאני באמת נוסעת לאט.

כשהסתיים הסיוט הקטנה יצאה בוכה. היה כיף אה? אני אומרת לה בחיוך. והיא מלאת  דמעות צעקה עלי :"לא אמא. לא היה כיף."

אז איך זה שכולם נהנו חוץ מאיתנו ?

כי אנחנו אוהבים ראפטינג, באנצי, סנפלינג, צניחה חופשית טיפוס הרים טיולי ספארי עם חיות פרא ועוד דברים מסוכנים לראות רק  בדיוידי או בנשיונל גאוגרפיק.

ותאמינו לי זה נורא יפה שמישהו  אחר עושה את זה במקומך.

מאחלת לכם ולי להמשיך וליהנות מריגושים קטנים ,כאלה שלא  מסכנים את החיים שלנו.