"אף פעם לא ראיתי אותך עם ספר ביד"
את המשפט הזה בעלי, אומר לילדים בבית.
בעלי ואני שניינו עם הפרעת קשב ולשניינו הרגלי קריאה שונים.
הוא- אף פעם לא קרא ספר אחד.
אני- קוראת מאז שהייתי קטנה.
הוא- קורא רק כותרות בעיתונים, וזוכר הכל לפרטי פרטים.
אני- קוראת ונשארת רק עם החוויה.
הוא- אוהב לקנות ספרי ביוגרפיה שאף פעם לא קרא., והרבה ספרי תורה.
אני- אוהבת לקנות ספרי ילדים לעצמי.
הוא- חולם שהילדים ישבו לקרוא כמוני.
אני- חולמת שאצליח לספר לקטנה סיפור והיא תקשיב מההתחלה ועד הסוף.
הוא- קורא מחזות לעבודה.
ואני- ספרי פסיכולוגיה, והדרכה איך להיות אמא יותר מבינה.
הוא- מיואש שהילדים לא נרדמים עם הספר ביד.
אני- מבינה כמה קשה להם להתמקד בקריאה.
הוא- יוצא מהבית רק עם הפלאפון ביד.
ואני- עם שני ספרים בתיק שחס וחלילה לא יהיה לי מה לעשות כשאני מחכה .( לילדים שיצאו מבית הספר, בהפסקה בעבודה, בבריכה, לתור שלי בדואר…)
הוא- לא מבין למה כל הבית ספרים.
ואני- רוצה כל הזמן לבנות עוד ספרייה.
הוא ואני, הקמנו משפחה ויחד איתה אספנו המון מילים כתובות עם כריכה . ויש באוסף הזה משהו מיוחד שמספר על המשפחה שלנו.