09:30 אחרי ריצה וקפה אני אומרת לבנות שרצות איתי : היום אין לי על מה לכתוב. השבוע עבר לי כל כך מהר ומה בעצם קרה?
עוד אסיפת הורים? עוד חוט צמר שקניתי? עוד שיעור בלימודים?
10:00 קפצתי רגע לחברה. טוב לא ממש רגע. היא צריכה יותר מרגע. עברה שעה. אכתוב שאחזור.
11:30 נכנסת למקלחת. מקלחת טובה תמיד מביאה לי רעיונות. אבל כלום. אני רק חושבת על החברה ועל הזוועה הבלתי ניתנת לעיכול שהיא עוברת.
11:40 אמא שלי מתקשרת. "לא שכחת שיש היום יום הולדת לשירה ואסף. אז תבואו בשתיים עשרה". בטח בטח זוכרת אני מסננת. ובאותה נשימה צועקת לגבר שלי,
"אמאלה.. לא אספיק לכתוב היום. וחוץ מזה יש לי חסימה. תציל אותי. אולי תחליף אותי? והוא מסתכל עלי במבט ישנוני ואומר: אני? הרי את יודעת שאני טוב בלדבר ולאלתר . אבל לכתוב? נראה לך?
ואני מתבאסת.
12:00 שולחת ווצאפ לקבוצת הקריאייטיב של העמותה וצועקת כמו סדרן מוניות : "אמיר אמיר , פנוי בתחנה? צריכה שמישהו שיחליף אותי". ואמיר לא עונה. בטח שוב מחפש את המפתחות של האופנוע, או מנסה להיזכר אצל איזה חברה השאיר את הילדה.
12:30 הולכים ליום הולדת. הגענו בדיוק לטקס הדלקת הנרות. שירים, אוכל והכל שמח עד שאני מתחילה. "אין לי על מה לכתוב היום". אני בצרה. ומיד כולם מתגייסים לעזור. ונותנים רעיונות ושואלים שאלות. ואני כבר נינוחה. מוציאה את הסריגה. עוברת לדבר על המוח ותרופות עם חוקר המוח של המשפחה. והילדים משחקים כל כך יפה. וכך עובר לו הזמן.
ואז היא מגיעה. ילדת המלתעות שלי. זאת שמחליטה משהו ולא מרפה עד שהיא נועצת בדבר את השיניים.
"גלידה. חייבים לקנות גלידה. אבל יש משהו חדש. קוקיס קוראים לזה. חייבת חייבת. כבר שבוע שאני חולמת על זה.
15:30 טוב. נסע מהר אני מסננת. ואח"כ תתנו לי לכתוב בשקט . מבטיחות ?
16:00 הגענו לגלידה. אנחנו וכל ת"א. תור ענק. ואני מבינה שהלך עלי.
אולי מישהו רוצה לכתוב פה פוסט? אני מגששת…אבל דממה. כולם מלקקים גלידה בתשוקה.
16:45 הגענו הביתה. לא מצאתי מחליף. יושבת לכתוב. מודעת לזה שעם כל הקושי אני לא רוצה יכולה לוותר. כן, יש ימים שהכל חסום לי. ואני מחפשת לפרוש ולוותר ושמישהו אחר יעשה את מה שאני צריכה.
אבל היום, אף אחד לא היה פנוי בתחנה. וכנראה שזה המזל שלי.( אולי פחות שלכם…)
מאחלת לכם ולי למצוא את הכוחות לעבור רגעי חסימה. כי כשמוצאים דרך ולא מוותרים זה שווה את כל הלחץ והסטרס שהיו בדרך. שבוע טוב חברים.
