והוא לקח כספת ריקה ששכבה שנים במרתף.

שם אותה במזוודה ורודה שהכנתי לטיסה לאילת. ״לא נורא״  אני אומרת לבעלי. גם ככה היא תפסה מקום, הכספת הזו. עשה לנו טובה האדון…

והוא תלש את הוילון האדום כדי לגרור אותה במדרגות.

״לא נורא ממי״ גם ככה הוילון היה צריך תיקון. עשה לנו עוד טובה .

כשעליתי לחדר השינה גיליתי את יתר הזוועה. כל התיקים והבגדים פלוס המגירות זרוקים על המיטה וכספת אחת קטנה ובתוכה כל התכשיטים והשעונים נעלמה.

״צריך לסדר מהר לפני שהילדים מגיעים״ אומר לי בעלי.

״לא נורא ממי״ גם ככה הם רגילים שיש בבית בלגאן.

״אתה רואה אולי בכל זאת יש משהו טוב בהפרעה?״

״שנים אתה אומר לי שהבית נראה כאילו היה פה גנב . עכשיו כשהוא בא אנחנו מוכנים…״

כל כך מוכנים , שכשהקטנה נכנסה נראה לה הגיוני שהסולם זרוק בסלון ואיתו כמה יתיקים ומסמכים.

אבל פתאום היא צרחה ״אמא, איפה התיק כדורסל שקיבלתי אתמול מאגודת הספורט??״

״אה. זה בטח נעלם״ עניתי.

למזלי, היא רגילה שדברים נעלמים בבית ומה שראית לפני שעה סביר להניח שיעלם גם לשנה…

״אבל שמתי אותו כאן ליד הדלת.

״אה  אני חושבת שמישהו בא ולקח אותו ושם בתוכו גם את הלפטופים שלנו״ אני אומרת לה.

״אז תתקשרי אליו עכשיו״ צורחת עלי הקטנה ״שיחזיר את זה תיכף ומיד!!!״

״בטח אני כבר מתקשרת, לכי בנתיים לאכול, טוב חמודה…?״

והיא הלכה.

בלי לשאול, בלי להתעקש, בלי להצטער…מי היה מאמין שההרגל לאבד דברים עוד ישרת את האמהות שלי בבוא הזמן…

והיחידה שאני דואגת לה זו מיסי החתולה.

עד עכשיו היא עומדת בעיניים פעורות  בחדר השינה  במבט שאומר ״ לו רק היית יודעת מה הלך פה בזמן שהיית בעבודה, נשבעת לך ,  ניסיתי לעצור אותם אך מהרעש שהם דפקו על הכספת ברחתי לחצר. לא יכולתי לראות שהם הופכים לי את המיטה….״

״אוי.. אמא״ צועקת  האמצעית ובוכה ״נעלמו לי 100 ש״ח מהארנק״  מיד  שלחתי את בעלי  לכספומט שיחזיר לה אותם. ואת עצמי ארגנתי לנסיעה…  נישקתי את הילדים ואמרתי ברכות, ״אמא יורדת להרגע באילת. חבקו חזק את אבא ותשמרו על מיסי. ואם תשמעו אותה מייללת בלילה תנו לה פרוזק… יש במגירה.״  נ.בפורץ יקר, אם חזרת שנית אשמח אם תעביר את הכביסה למייבש…

מאחלת לכם ולי לעשות קצת בלגאן. מי יודע בסוף זה ישתלם.