בדמיון- אני נוסעת לארבעה ימי חג במלון. בעלי מתפלל בכותל, אני יושבת בביקיני בבריכה, קוראת ספרים, הילדים משתכשכים במים, אוכלים אוכל שמישהו אחר בישל. שואפים אוויר הרים צלול כיין.
במציאות- אני נוסעת למלון וחוזרת אחרי יומיים. בבריכה- האמצעית צועקת שהגדול מציק לה, הגדול מתלונן שמשעמם לו ( רבע שעה אחרי שהגענו) והקטנה קודחת מחום.( אוי אלוהים עוד לא חיסנתי אותה.. רק שזה לא…)
בדמיון- אני רגועה. נהנית מכל דקה. שומעת שופר מול הכותל.
במציאות- אני יושבת מול הכותל והבנות מושכת לי את השערות כל אחת לכיוון שלה. הן קוראות לזה: "זמן מספרה."
בדמיון- בעלי מתפלל ציק צק ואני שמה פתקים עם הבנות בכותל.
במציאות- תפילת "ערבית" ביחד עם" מנחה" זה שעה וחצי ולא רבע שעה..
ואני "במספרה". משחקת איתם שבע בום, דג מלוח, מי יכול לספור כמה אבנים יש בכותל?
טלפון שבור, ובואו נראה מה משותף ומה שונה בין המלבושים של הדתיים בכותל?
בדמיון- כל החג לא אראה את המטבח.
במציאות- מוצאת את עצמי בקניות בשבת ( אוי גוועלט). ושש שעות מנסה להכין סושי עם הילדים במטבח.
במציאות שלי- אי אפשר לדמיין שום רגע איך הוא יראה. למציאות חוקים אחרים והתנהלות שלא פעם מפתיעה. מה אני עושה או אומרת על המציאות שלי, יקבע איך ארגיש במציאות זו.
ואני אומרת, יאללה הפתעות. תמיד יש אפשרויות- לשחק, לוותר על הביקיני, לקחת את האוטו ולנסוע חזרה, לתת נורופן ולצחוק עד הנופש הבא.
מאחלת לי ולכולנו, למצוא תמיד אפשרויות בתוך המציאות.
