אני בחורה ספונטנית   שלא נאמר  אימפולסיבית.

ולכן שהתקשרו אלי מ"הרגע לעכשיו" לבוא להרצות בבית מלון בים המלח מיד הסכמתי.

את האפשרות להחליף נוף ביתי בנוף מדברי לא רציתי לפספס.

גם לא את האפשרות לישון במיטה  לבד.

בלי חתולה  שישנה לי על הבטן, וילדה  שעוד מעט יוצאת עם תרמיל לטיול במזרח ועדיין מתעקשת לחבק אותי חזק בלילה  כדי שלא אברח.

למה את לא חושבת לפני שאת אומרת כן? הוא שואל אותי תוך כדי אריזה.

אה. לא חשבתי ממי. אתה יודע שבדמיון שלי הכל נפלא. שכחתי שאני בחרדות בכבישים.  שיש לי בחילות איומות מכל הסיבובים. והחושך, והדרך. אמאל'ה. צודק.

ומהר ארגנו הסעה וחברה  טובה שתבוא  איתי . נשיקה חיבוק  שעתיים נסיעה והגעתי. אפשר לארגן את הדברים להרצאה.

וההרצאה?

זה היה כמו להופיע בספינת האהבה של שנות השמונים. רק ששם היה קפטן סטובינג  ופה אפילו לא משהו שקרוב לאייזק הברמן. יותר בכיוון של דיג'יי  מהסדרה "שכונת חיים". שניסה  באדיבותו לחבר כבל  למחשב ומשם למקרן. כל זה בטכנולוגיה  שעובדת על בוץ וגופרית ולא ממש מתאימה לשנות האלפיים.

תוך כדי הכנות וניסיון של חברים בפיסבוק  לפתור בעיות טכניות התחילו להיכנס אנשים.

את חנה? שאלו אותי. באנו לשמוע את חנה.

חנה? איזה חנה? רגע. את מי אני מחליפה שאלתי את מנהל האירועים.

לאשה השלישית שפנתה אלי עם השאלה,  סיפרתי שחנה  אזולאי הספרי היא מרוקאית גאה. שחקנית, תסריטאית מחזאית ובמאית זוכת פרס אופיר.

ואני? לא חנה.

אני בחורה ספונטאנית. עם מצגת שעוד מעט תעלה ואולי אוכל לספר לה איך אנשים כמוני חיים עם האימפולסיביות שלהם.

ולקחתי את המיקרופון ודיברתי אל כל מי שהסכים להקשיב וסיפרתי על ההפרעה שלי ושל עוד 10% אחוז מהאוכלוסייה. זו שכולנו לומדים  לנהל כדי שהיא לא תנהל אותנו. ושבעצם אולי בזכות האימפולסיביות חנה יכולה להחלים בבית ואני הגעתי לים המלח אחרי 15 שנה.

מאחלת לכם  ולי למצוא את הדרכים למתן, להרגיע  ולנווט את האימפולסיביות שלנו למקומות טובים כדי שנצליח לשרוד את הבחילות  בסיבובים.

שבוע טוב חברים.