אני עצבנית. הילדים אומרים שאני קופצת מכל דבר. מה קרה לך הם שואלים?
ואני מרגישה איך הקפיץ בתוכי נמתח. זה מחלחל פנימה. החוסר שיגרה, החדשות הרעות , העצב שמאיים לבלוע. הפחד מהעתיד. החרדות לילדים שלי. והדאגה לילדים של אחרים.
ובתוך הדריכות הזו אני מנסה לגייס כוחות. קוראת להם בצו שמונה. בואו תעזרו לי להילחם. בואו תלבשו מדים. אלו זמנים קשים. יש עצבות גדולה שחונקת . יש כאב בגוף שעולה בלי שליטה. מלחמה מגרדת פצעים מפעם ואני זקוקה לכם להחזקה. והם באים אלי . הכוחות הפנימיים שלמדו עם הזמן להיות לוחמים. ועוזרים לי לתפקד הכי טוב שאני יכולה. ואני נוסעת לים, ועובדת, ומטפלת בילדים. ומכינה להם מסיבת פיגמות, ואוכל שהם אוהבים. ומסבירה ומגוננת ולפעמים סתם יושבת ומחבקת ומתפנקת ומוצאת את הרגעים שבהם אפשר ומותר לצחוק. אפילו להתפוצץ מצחוק.
אז כן אני כמו קפיץ. קצת יותר טעונה. ואם משתחררת ממני צעקה תבינו. זו שעת מלחמה.
מאחלת לכם ולי למצוא את הרגעים שנותנים לנו כוחות. להאחז בהם. לחבק אותם. ולהמשיך לנשק את האהובים שלנו הכי חזק שאפשר.
