אמא קלילה גוררת את הבת שלה מהטלויזיה ומכריזה: היום יום ים.
אמא קלילה נוסעת שעה לחוף מרוחק כדי לשרוף עוד זמן
אמא קלילה מכינה סנדויצ'ים ונשנושים ומבקשת מחברה שלה שתביא את האוזו והאבטיח.
אמא קלילה לובשת בגד ים שלם כדי שתוכל לדלג בין הגלים ולשחק מטקות בבטחה.
אמא קלילה מביטה על האוהל שחברה שלה בנתה ( זו שתכננה מראש והביאה ציוד)
מביטה על הבת שלה שלא הייתה אפילו מוכנה לשקול את הרעיון של שינה בים ,
ומוצאת את עצמה נענית לבקשה ואומרת : "כן. נשאר לישון פה."
אמא קלילה לא מתלוננת שהיא בתוך שק שינה עם חולות,
ולא שהיא ישנה עם אבן תקועה בצוואר.
וגם לא שקר לה ויש לה פיפי והשירותים זה רחוק והיא מפחדת לצעוד בחושך.
אמא קלילה נרדמת, וקמה ממש מוקדם לתוך עיר של אוהלים.
אמא קלילה מחייכת ומנסה לאסוף את כל החלקים של הגוף שלה חזרה.
ונזכרת, איך פעם הייתה באמת קלילה.
ועכשיו- היא רק מחכה שהקטנה תתעורר כדי לגרור אותה הביתה-
למזגן.
אמא קלילה הולכת לקנות אוהל ותאפשר לילדים שלה לבנות אותו בסלון
ואפילו תשים להם מוסיקה של גלים.
כי עד שנה הבאה אמא קלילה רוצה להיות כבדה. הכי כבדה שהיא יכולה להיות.
