.
אנחנו חזקות.
כל כך חזקות שעושות הכול לבד.
אנחנו סוחבות,
כי הגוף שלנו שרירי ויודע להחזיק נכון.
אנחנו סקרניות,
ומסוגלות לפתור כמעט כל בעיה
אנחנו עצמאיות,
שואפות לעשות את הכי טוב שלנו
אנחנו מתקתקות,
בוחרות,
מתקדמות
נמצאות בלפחות שלוש קבוצות בפייסבוק
ובהן יש לנו מרחב לשתף ולהתחבר.
אנחנו מתעדות
מחייכות
יודעות, אחרי הדרכה טובה, וקורס אחד או שניים
ואלפי שעות של קריאה,
איך הכי נכון לגדל את הילד שלנו.
אנחנו כל כך הרבה וכל כך טוב
ובלי ששמנו לב, וויתרנו עליהם.
מעדיפות לבוא לבד להדרכה.
אומרות שאין טעם והוא עסוק,
ושיש לו עבודה
וחבל שנחכה לו כי הילד במצוקה
ועדיף שנתקדם
בלעדיו.
התקדמנו.
ועכשיו אנחנו כל כך רחוקים
עד שצריך כל פעם לצעוק את מה שאנחנו מרגישים.
ונשאר בניינו רק ההד
ותנועת היד שאומרת,
עדיף כבר בלעדיו.
והוא שם ,
הלך רחוק עד שהגיע לקצה
מחכה לסימן שאפשר קצת להתקרב.
אני רוצה,
הוא צועק בלחש
יודע שמזמן כבר אין לו מקום.
ולא בטוח שיש עוד דרך
לחזור ולהיות איתם
כמו פעם.
כשרק היו שניהם
ואחר-כך שלושתם
בתקופה הראשונה שעשו הכול יחד.
והוא צועק שרוצה גם,
וההד מהדהד חלוש
לאוזניים שלה.
אם תסכים להקשיב לצורך
תוכל לשמוע
ותשיב לו ,
שיבוא.
ותפנה לו מקום בתוך הלב שלה,
שיכול לבעור ולהפשיר בשבילו,
בשבילה.
בשביל הילד
שזקוק להם
לשניהם.
מוקדש באהבה לרגעי הפלפל החריף אותם אנו פוגשים בהורות שלנו.
