או : אל תעשו את הטעות שאני עשיתי
הבת שלי התקשה מהצבא.
זה די בשגרה הטלפונים שלה אבל הפעם תוך כדי בכי שמעתי אותה נחנקת.
ידעתי שהיא לא באמת נחנקת ושהיא בהתקף חרדה
וניסיתי לעשות מרחוק את מה שהצלחתי בפעם הקודמת מקרוב
אבל הפעם זה לא הצליח לנו.
"יש לידך מישהו?" שאלתי.
"אני לבד", היא ענתה לי.
ובשנייה אחת תוכנת תסריטי האימה שלי נכנסה לפעולה ודמיינתי את הנורא מכל.
היא, התקף החרדה והנשק….
סימנתי מיד לבעלי שיתקשר למפקדת ויבקש ממנה ללכת לבדוק מה קורה איתה.
המפקדת המדהימה הלכה אליה וידעתי שהיא בידיים טובות, ידעתי שאפשר לסמוך עליה ונרגעתי.
אח"כ המפקדת כתבה לי שהכול בסדר ואפילו עדכנה אותי בלילה בעוד כמה דברים וישנתי טוב.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי אחרי ארבעה חודשים שהעזתי לכתוב למפקדת.
בבוקר, הילדה התקשרה והמשיכה קצת עם היבבות.
ואז זה קרה.
היא סיפרה לי משהו שהיה בלילה ונפלטו לי צמד המילים : "אני יודעת".
כשהיא שאלה איך אני יודעת, הבנתי שאני כבר עמוק בתוך הבור ועניתי לה שדיברתי אתמול עם המפקדת.
אני אחסוך מכם את שטף הצעקות שקיבלתי, על איך אני מעיזה בכלל
ועל הבושות שעשיתי לה ועל למה עשיתי את זה כי הרי אני יודעת שהיא דרמה קויין.
אכן אני יודעת ומודה,
טעיתי.
אבל הטעות שלי לא הייתה בזה שהתקשרתי למפקדת אלא בזה שהמעשה שעשיתי נפלט לי בשיחה.
לא טעיתי שהתקשרתי למפקדת, כמו שאף אמא לא טועה כשהיא מתקשרת להורים אחרים או למורה כשהילד שלה במצוקה/ כשעושים עליו חרם/ או כשאין לו עם מי להגיש עבודה.
זו המחויבות שלנו.
לדאוג מאחורי הקלעים כשאנחנו מזהים מצבים שהם זקוקים לנו כי הם כבר לא יכולים יותר לבד.
כי הם לא מצאו דרך
כי הם סובלים סבל מתמשך
כי הם נשברו
כי הם מתביישים לבקש עזרה.
אנחנו נתערב,
גם במחיר שהם יכעסו עלינו
גם במחיר שהם יאיימו עלינו שלא ידברו אתנו לעולם.
רק אל תעשו את הטעות שלי, ותפלטו את זה
יש דברים שהם לא אמורים לדעת שעשיתם בשבילם.
ואל תשאלו אותי איך יודעים מתי צריך להתערב ומתי זה מוגזם.
אין לזה מתכון מלבד הקשבה עדינה לצרכים שלהם
ויכולת הערכה של הכוחות שלהם.
ולמרות כל האיומים שלה שהיא לא תדבר איתי לעולם,
זכיתי אחרי כמה שעות לשמוע ממנה שהיא אוהבת אותי הכי בעולם.
אוהבת אותך חזרה דרמה קווין שלי
ומבטיחה לך שלעולם לא אחזור על הטעות הזאת שוב.
