בשנות השישים ערך הפסיכולוג וולטראר  ניסוי המרשמלו המפורסם .

הוא העמיד בפני ילדי גן חובה  דילמה קשה. אפשרות לבחור בין פרס אחד( מרשמלו אחד למשל) שאותו יוכלו לקבל מיד, לבין פרס גדול יותר( שתי חתיכות למשל) עבורו יצטרכו לחכות, לבדם במשך כעשים דקות.

מה עשו הילדים בזמן שחיכו?

מי הצליח להתאפק ומה עשה כדי להצליח בזה?

ואיך כל זה קשור לאנשים שהפכו להיות בבגרותם?

כמה עובדות וכלים מעשיים מתוך המחקר ומחקרי ההמשך-

  1. המערכת הקוגנטיבית המרוכזת בעיקר בקליפת המוח היא אחראית להחלטות הנוגעות לעתיד ולנסיונות שליטה עצמית. היא מווסתת ואחראית לבחור התנהגות רציונלית שקולה ואסרטיבית. זהו החלק ה"קר" של המוח. (תפקודים ניהוליים – מוכר לכם?)
  2. המערכת הלימבית ה"חמה" במיוחד האמיגדלה, אחראית לגייס את המוח במהירות לפעולה. היא לא עוצרת לחשוב ולדאוג בעניין השלכות עתידיות. היא מתמחה בתגובות מהירות לגירוי מעורר רגשות. היא גורמת לנו לברוח אם יש סכנה, לאכול פיצה גם בדיאטה וכו…היא מציתה את התגובה "פעל".

מי שהצליח לחכות ולא לאכול מרשמלו מייד השתמש בכמה שיטות כדי לקרר את המערכת "החמה":

הסחת דעת( להסתכל לכיוון אחר)

דיבור עצמי

לדמיין  את המרשמלו כענן או כדור צמר

לדמיין איך מישהו אחר היה נוהג במקומו

בנים  השתמשו באסטרטגיות גופניות( כמו נדנוד הכיסא) בנות יותר בדיבור או שירה לעצמן, או בניתוק מהסיטואציה.

שימוש בתוכנית "אם…אז" –

תוכנית זו מגדירה מראש מה הגירוי המפתה שיקרה( אתה לומד וחבר מתקשר להזמין אותך לצאת)כשזה יקרה להגיד ישר : "לא."  אפשר לשנות את האוטומט לאוטומט חדש.

מחקרי המשך מצאו שתוכנית "אם..אז " עזרו לסטודנטים ללמוד בתוך פיתויים והסחות דעת, ולילדים עם הפרעת קשב לרסן תגובות אימפולסיביות.

טוב, אם זה היה כל כך פשוט לא היינו כאן.

החדשות הפחות טובות- שאפשר להיות בשליטה בתחום אחד ולא באחר….

החדשות הטובות- שהמוח שלנו פלסטי ואפשר לאמן אותו….

יאללה התאפקתי מספיק, הולכת לאכול  שלושה מרשמלו.