אני זוכרת את הפעם הזאת שהגננת שלחה אותי לעונש. "לכי תחשבי על מה שעשית". היא אמרה.
ואני, ילדה צייתנית הייתי הולכת לפינה ומנסה לחשוב.
אבל למרות שהתאמצתי חזק אף מחשבה לא הייתה עולה. בטח לא בהתחלה.
בעיקר היו עולות לי הדמעות. ורגש של השפלה וכעס היו ממלאים אותי.
אני בפינה. לא באמת יכולה להסביר את עצמי. בטח עשיתי משהו רע. אבל מה זה היה? אני עצובה.
ומה שהיה הכי קשה זה הניתוק. ההמתנה. מתי הגננת תחזיר אותי למעגל? מתי אוכל להסביר את עצמי. כמה זמן יעבור ככה בניתוק. ואיך היא תדע שאני מתחרטת ? ואולי זה ייקח יום שלם? וחוסר הוודאות הזה מילא אותי חרדה. ואיך אפשר לחשוב כשאת חרדה???
הייתי פעם קטנה והיום אני גדולה. ועדיין, אם מישהו אומר לי להתרחק חוזרת אלי שוב אותה התחושה.
לפעמים אומרים לי " את צריכה לקבל פרופורציות".
לפעמים אומרים לי: "את לא באמת יכולה לעזור". " אין מה לעשות" . "" כרגע זה לא מתאים."
פעם הייתי קטנה ולמרות שאני רוצה להיות גדולה, לפעמים הילדה הזו נכנסת לבד לפינה.
ואני מנסה ללמד אותה להיות פחות צייתנית ולא ללכת לאף פינה. אפשר להתרחק גם בלי להרגיש שזה עונש. אני אומרת לה. יש שם צורך של האחר. תכבדי אותו. אל תהיי עצובה. זה לא באמת צו הרחקה. נו די. אל תעלמי. אל תתנתקי. תתמודדי.
והילדה הקטנה שבי מנגבת את הדמעות. ולומדת על התנועה בין מרחק וקירבה. על זה שהיא לא תמיד יכולה להיות קרובה. גם אם היא ממש רוצה.
ועל זה שלפעמים גם מישהו שהיה פעם קרוב יכול להגיד לה: עד כאן. מעכשיו תפסי קצת מרחק.
אני תופסת מרחק. ומאחלת לכם ולי להמשיך ולהתאמן שם במנעד בין מרחק לקירבה.