מי שמביט בי בִפְנים יודע בדיוק מי אני.
יודע למשל שהבפנים של האוטו שלי- מבולגן
יודע שיש שם דיסקים משנת תרפ"ד ולפחות חמש כוסות קפה.
שש גומיות, שלוש פרוסות לחם יבשות, עטים( שכמובן לא עובדים), מגבת, בגדי גאז, סנדל אחד ומתנה שקניתי ושכחתי לתת.
וכשמגיע הרגע שיש יותר דברים באוטו מאשר בבית אני נכנסת לתחנת דלק לשטוף אותו. מהבושות, לפני שהם יגידו לי איזה מילה מעליבה אני מכריזה : "הגעתי עם האוטו זבל."
והם כבר מכירים אותי. מה שלומך גברת יצפאן??? רוצה עץ ריח? וספריי? ומתחת לשפם מסננים: אולי איזה שואב אבק ידני?
השבוע פתרתי תעלומה שסחבנו בבית חודש. לאן נעלמו כל המסרקים.
את הסליק מצאתי באוטו. מסתבר שכל בוקר הבת שלי לקחה מסרק אחד כי לא הספיקה להסתרק בבית.
וכשהאוטו היה נקי ומריח חשבתי להשאיר את המסרקים להוסיף שמפו ,מרכך , פאן ומחליק ולהפוך את האוטו למספרה ניידת.
הבעיה שהניקיון החזיק בדיוק יומיים.
וזה לא בגלל חוסר מאמץ. כל כך השתדלתי. ביום הראשון הקפדתי לשתות בכוס חד פעמית ולזרוק אותה מיד כשיצאתי מהאוטו. ואם מישהו מהילדים השאיר איזה תיק או שקית התנפלתי עליו בצרחות. ביום השני קצת הרפיתי. הקטנה לא הספיקה לסיים את הסנדוויץ. מה לא אתן לה לאכול באוטו? ביום השלישי השארתי שם את הקלסר של העבודה כי היה לי כבד לסחוב אותו. וביום הרביעי גיליתי שהצטברו לי כבר חמש בקבוקי מים מינרלים ושתי מגבות מהספורט.
זהו, יבבתי לילדים. אמא כבר לא יכולה לעשות מספרה ניידת. אולי אהפוך אותו לחדר כושר נייד???
מי שבמביט בי בפנים יודע שככה נראה גם התיק שלי.
וככה נראה גם הראש שלי.
וככה נראים החיים שלי.
מבולגנים, עמוסים, עם אוצרות חבויים. וסליק אחד או שניים. ודברים שמפוזרים ולא תמיד מוצאים את מקומם הטבעי.
וכן. אני כן מסדרת. כי סדר נותן לי שקט. אבל אני כבר לא שואלת את עצמי: איך זה יכול להיות שזה מחזיק רק יום או יומיים?
מאחלת לכם ולי להמשיך ולמצוא אוצרות חבויים.
ומי שבא לו מוזמן לצלם את האוטו שלו או התיק. זה המקום להשוויץ- בבִפְנים.
שבוע טוב חברים.