זה היה שבוע עמוס אירועים.
וכשיש אירועים יש אצלנו נוהל ברכות. יותר נכון, אין נוהל. אלא רק קיטורים בלגן ולחץ.
בעלי תמיד מתלונן שאין בבית ניירות, אני תמיד מחפשת את העט ובסוף מגיעים באיחור לחופה/ בת מצווה/ בריתה לוקחים משם מעטפה וכותבים: "כל שתבקשו לו יהי."
אבל נוהל ימי הולדת, מסיבות משפחתיות ופרידות הוא נוהל שונה לחלוטין.
שם, לקחתי את התפקיד של זו שכותבת ברכה. וגיליתי את ההנאה שיש לי מזה. אני עוצרת, מתבוננת מחפשת את המילים. את הדברים שיאירו את הטוב. שיגדילו אותו. שזה יהיה אישי וילווה את האחר במסע חייו.
גם אותי מלוות עד היום מילים שכתבו לי אחרים. אני שומרת כל פיסת מכתב או ברכה.
מישהו ראה אותי, ובחר לתת לי צידה לדרך.
אני זוכרת כשעברתי בית ספר, בכיתה ג' הכינו לי התלמידים ספר ברכות לפרידה . עד היום הספר הזה מלווה אותי. המורה כתבה לי ברכה וסיימה אותו במשפט:" יגעת. מצאת. תאמין."
בכיתה ג' זה היה כמו לקרוא בכתב סתרים. וכתב הסתרים הזה ליווה אותי כל השנים. ומאז, בכל ובכל פעם אני מוצאת בו תשובה חדשה.
השבוע שלחה המורה בקשה: תכתבו לנער שלכם ברכה. משהו על השנה שחלפה עם ברכה להמשך הדרך.
ומצאתי את עצמי מול הדף, מחפשת את הטוב במקום שיש בו הכי הרבה קושי.
הנער שלי ולימודים. אפשר למצוא משהו טוב???
אז כן. תמיד אפשר. ודווקא במקומות שיש בהם קושי וכאב וכעס. וימים של בכי וציפייה ואכזבה. וכתיבת הברכה הובילה אותי לחפש ולמצוא את הטוב.
וכתבתי ושלחתי ואני כבר מחכה לתת לנער שלי את המילים שילוו אותו במסע חייו.
ואם הייתי צריכה לכתוב ברכה לעצמי מה הייתי מאחלת לעצמי?
למה אני זקוקה השבוע???
מאחלת לכם ולי, לדעת לברך גם את עצמנו וברגעים שיש קצת אור להשתמש במילים כמו דימר. לסובב עוד ועוד ועד, ולהגדיל את האור שיאיר בתוך חיינו.
ולמי שיש עוד אירועים השנה, ומרגיש שקשה לו לבטא את עצמו. מצאתי גלויות ברכה מדהימות.
יצירתיות, נוגעות, ומצחיקות. כאלה שבמשפט אחד מביעות את המסר.
ניתן לרכוש אותם בבאליגם.: ברכות צומי.
ואם תכתבו בהערות: "קווים ומחשבות". נקבל גם את הכסף תרומה.