חודש לפני החג ויש דממת אלחוט.  כולם אצלנו מחכים. מי יצלצל ויזמין אליו?

גם אני שקטה.  פסח היה אצלי.  שזה אומר ,אל תמהרי  להתנדב לארח.

בעלי מתחיל לרמוז לי שאולי נעשה אצלנו. ואני מוצאת את הנמר שבי ועונה לו:

אבל עכשיו זה לא התור שלנו.

כן. יש בי את הצד שאוהב שבאים אלינו. שאוהב את ההתכנסות המשפחתית. את הרעש. את האוכל שמערבב  בשולחן גפילטפיש עם קובה. את המפות הלבנות. את שולחן הברכות.

אבל יש בי צד שכל כך מתקשה לזרום עם זה. זה הצד שקשה לו להתארגן. זה הצד שמפחד להתחייב. זה אולי לא צד. זה החלק שבי שהולך לאיבוד בים המשימות הקטנות.

גם כשאני מארחת וכולם רוצים לבשל ולהביא דברים אני נתקעת במי יביא מה.

רגע, שואלת אותי לילי. מי מביא עופות? את עושה דג? קנית חזרת?

מי עושה את הברכות? לקלף לך רימונים? קנית מספיק שתייה? מה לא עשית רשימה?  אמאלה….איזה לחץ.

איך הייתי רוצה להיות מסודרת. כמו  אלו שיוצאים  עם רשימה לסופר ויודעים  לחזור משם בדיוק עם מה שהם צריכים. לא כמוני שבקופה מתחילה את המרוץ: רגע שנייה שכחתי אפונה…

או כמו אתמול שיצאתי וחזרתי עם חצי סופר אבל בלי האורז הבסמטי. (שבגללו בכלל יצאתי מהבית. )

ואחרי שיחה עם אחת שמבינה אותי( כן, לילי זו את) הוחלט שהיא זו שתארח השנה.

ולילי ( למרות שגם לה יש הפרעה) היא מהמתקתקות האלה.

ואתמול כשאמרתי לה: אולי בכל זאת נעשה אצלנו. בעלי לא רוצה לנסוע בחג. חטפתי ממנה צעקה. השתגעת? הכל פה כבר עומד כמו חיילים. הזמנתי שולחנות מפות וכיסאות. כולם קיבלו הוראות מדויקות מה להביא. אני עושה סלטים ורולדה בשר. אח שלי סלט פירות אמא שלי אורז וקציצות ו… רק את נשארת. הזמנת דגים כמו שהבטחת?

אה. ברור שהזמנתי. רק שכחתי לקחת אותם.

טוב ממי, אני אומרת לבעל. אין ברירה. אחותך ערוכה ומוכנה .תתניע את האוטו ותסביר לאלוהים שיש לך אישה עם הפרעה.

מאחלת לכם ולי למצוא את סידור החג  שיתאים לכם , וכן אנחנו פנויים מחמישי עד שבת……

דילוג לתוכן