"אף פעם לא ראיתי אותך עם ספר ביד"

את המשפט הזה בעלי, אומר לילדים בבית.

בעלי ואני שניינו עם הפרעת קשב ולשניינו הרגלי קריאה שונים.

הוא- אף פעם לא קרא ספר אחד.

אני- קוראת מאז שהייתי קטנה.

הוא- קורא רק כותרות בעיתונים, וזוכר הכל לפרטי פרטים.

אני- קוראת ונשארת רק עם החוויה.

הוא- אוהב לקנות ספרי ביוגרפיה שאף פעם לא קרא., והרבה ספרי תורה.

אני- אוהבת לקנות ספרי ילדים לעצמי.

הוא- חולם שהילדים ישבו לקרוא כמוני.

אני- חולמת שאצליח לספר לקטנה סיפור והיא תקשיב מההתחלה ועד הסוף.

הוא- קורא מחזות לעבודה.

ואני- ספרי פסיכולוגיה, והדרכה איך להיות אמא יותר מבינה.

הוא- מיואש שהילדים לא נרדמים עם הספר ביד.

אני- מבינה כמה קשה להם להתמקד בקריאה.

הוא- יוצא מהבית רק עם הפלאפון ביד.

ואני- עם שני ספרים בתיק שחס וחלילה לא יהיה לי מה לעשות כשאני מחכה .( לילדים שיצאו מבית הספר, בהפסקה בעבודה, בבריכה, לתור שלי בדואר…)

הוא- לא מבין למה כל הבית ספרים.

ואני- רוצה כל הזמן לבנות עוד ספרייה.

הוא ואני, הקמנו משפחה ויחד איתה אספנו המון מילים כתובות עם כריכה . ויש באוסף הזה משהו מיוחד  שמספר על המשפחה שלנו.

דילוג לתוכן