"אני נראית זוועה" , זה המשפט שהקטנה אמרה לי השבוע מול המראה.
"את יודעת", היא אמרה לי בהזדמנות אחרת,
את מכירה אותי רק תשע שנים,
את נועה את מכירה ארבע עשרה , ואת עידו שמונה עשרה.
אותם הרבה ואותי הכי קצת."
"אני חושבת שהתמזל מזלך כי יש לי עוד הרבה שנים להכיר אותך." השבתי לה.
" על מה את בוחרת להסתכל? על ה "הרבה" או על "הקצת?"
"אמא," היא שואלת ביום אחר,
"הורדת את הלק ששמתי לך?"
"לא" אני עונה. " בחרת לי לק מקסים והשקעת זמן למרוח אותו."
"איכס, מה את לא רואה את הלכלוך בקצוות, איפה שיצאתי מהקווים….?"
"לא", אני עונה. "את חושבת שאפשר לחיות עם קצת פחות ממושלם?"
וכך במשך כל השבוע, הקשבתי לכל המחשבות המייאשות, המחבלות והמקטינות שביטאה.
כאלה שאומרות: "או שאנצח, או שבכלל לא אשתתף במרוץ." ( שחור/ לבן)
או מחשבות רגשיות: כמו : "אני לא מספיק טובה. "
וניסיתי בכל פעם לעצור ולהסב את תשומת הלב שלה
ולראות ביחד איך זה משפיע על התחושה ועל האמונה שלה בעצמה.
ואתמול, כשאמרתי בקול רם שאני "לא יודעת לשיר" ( מחשבה מתייגת)
שמעתי אותה מקצה המסדרון צועקת עלי,
"אמא, מחשבות מקטינות" אמרנו למצוא את הטוב…..תמצאי מחשבה חלופית. "
אני לומדת יחד אתה להקשיב לכל מה שקורה לכולנו בראש,
וביחוד בימים אלה, שהמצב בחוץ מוסיף מחשבות פסימיות על העתיד,
חשוב לי לעזור לה ( וכמובן גם לעצמי)
לתת מקום למחשבות הלא טובות ולרגשות שיש בהם מצוקה, ויחד עם זאת למצוא מחשבות מסתגלות יותר, כאלה שיעזרו לנו להרגיש טוב עם עצמינו ויתנו לנו תחושה של שליטה ויכולת.
לעצור- להקשיב- לזהות- לתת מקום- למצוא מחשבה חלופית .
מוכנים לתרגל את זה איתי השבוע? מקסימום נהיה קצת יותר מאושרים.