השבוע, ניסיתי להגיע לפגישה עם צוות ההפקה של אירוע העמותה.
יצאתי מהבית בזמן, לקחתי איתי ספר, דמיינתי את עצמי מגיעה שעה לפני קוראת קצת בשמש…שותה קפה בשקט.
תומר ,קריאטיב ההפקה כתב לי :
"בוקר טוב". "הפגישה בתשע? מתי את מגיעה"
"אני כבר בדרך".( כתבתי שהורדתי את הקטנה).
"טוב. אמר לי תומר. וביקש ממני: "תתרכזי, שלא תורידי את הגדול בסופר, הקטנה בתיכון והאמצעי בגן…"
תוך כדי הסעות עם הילדים. כשאני כבר חונה בבית הקפה, גיליתי שאני בלי דלק.
נסעתי (תוך כדי תפילות לאלוהי הניסים), תדלקתי וכתבתי לתומר.
" כמעט נתקעתי בלי דלק . במקום לפגישה נסעתי לתחנה. ועכשיו הבן שלי סימס לי ששכח את הבגדים להחלפה שהכין"
והוא חייב שאסע להביא לו אותם…."
"תסעי , הוא אומר לי. גם ככה יש עוד זמן….נתראה שם…"
נסעתי הביתה, לקחתי את השקית ומצאתי את עצמי בבית הקפה.
שנייה לפני שהתיישבתי הבן שלי מסמס לי: "איפה את?"
אה, נזכרתי. השקית באוטו. הייתי באמצע שליחות. איזה מזל שאני לא שליחה באף פיצרייה.
"אין שקט". אני כותבת לתומר. ו"יש פקק".
קמתי, נסעתי, נתתי, והמשכתי לקפה…
באיחור כמובן…. נכנסתי שכולם כבר שם.
תומר שלך אסמס: "תגידי, את יודעת ששינו את מקום הפגישה? לא ידעתי, אני יוצא רק עכשיו".
"את יודעת. צריך לשנות את שם ההפרעה הזו ל- n – dhd.
אין דלק, אין כוח, אין ריכוז, אין סבלנות…"
ואני מוסיפה- לפעמים עם כל הרצון "אין" דרך קצרה ומהירה להגיע.
וכן, כמו ש ד"ר סוס כתב כאילו עלינו : "לפעמים אתה לא! ..מצטער לספר,האמת היא פשוטה, נתקלים, נכשלים,לפעמים גם אתה.
תתקל במקל קוצני במיוחד, הקבוצה תתקדם, תשאר שם לבד. "
ונכון ,לי לוקח יותר זמן, ולפעמים אגיע באיחור ואולי אתקע בדרך ואקטר, ואסע ואחזור כמה פעמים עד שאגיע ליעד הסופי…
אמנם לפעמים, זה מייאש ומעציב ומעצבן…אבל אף פעם אני לא מרגישה לבד.
יש לי תמיד אנשים כמו תומר, שמבינים ויודעים לצחוק מזה כי גם הם מסתבכים בעצמם…
מאחלת לכם שבוע שבו תעיזו לצאת…..ותגיעו למקומות מופלאים.