בכל שנייה אנחנו בוחרים. מה ללבוש, מה לאכול. מה להגיד( לא תמיד, לפעמים עם האימפולסיביות זה פשוט יוצא..)
בוחרים האם ללכת לחתונה( רק כדי לכבד ) או פשוט להיות עם ספר במיטה כמו שממזמן תכננו.
בוחרים כמה לעבוד ואיפה, והאם להתפטר או להישאר למרות שמזמן כבר לא טוב לנו.
אין ספור בחירות . חלקן רגעיות ולחלקן נקדיש קצת או יותר זמן.
ולכל בחירה יש משקל. ובמקום קילוגרמים אנחנו מחפשים אמות מידה לעתידנו. האם הבחירה תהיה גורלית? אפשרית? תשנה את מי שהיינו? ואיך היא תשפיע על היקרים לנו?
ולכל בחירה מתלווה הקול הזה שלעיתים מוחלש ולעיתים זועק מתוכנו, זה ששואל ולא מרפה ; אבל איך יודעים???
איך אבחר אם לעבור כיתה או להישאר בכיתה הזו שאני לא סובלת? שואלת המתבגרת הצעירה.
ומה יהיה עם הצבא ? שואל אותי הגדול. קרבי זה הכי, או הכי לא בשבילי?
וכדאי לי צמה או קוקו בלוף ?שואלת אותי הקטנה.
ולשאלת השאלות :"איך יודעים?" אני בוחרת לענות בדוגמא.
צהרים אחד צלצל הבכור שלי שאבוא לקחת אותו מבית הספר. ואני באמצע פגישה, שומעת את שני הרצונות שלי .
הרצון להיות אמא מפנקת שאומר לי; סעי, תפנקי אותו זה התפקיד שלך כאמא. והרצון לפתח את העצמאות שלו שאומר : תתני לו להתמודד.
אחרי רבע שעה מצאתי את עצמי גם נוסעת להביא אותו וגם כועסת על עצמי ועליו.
ואחרי שצעקתי את המשפט הידוע "איך אתה עושה לי את זה???! " הבנתי.
לא באמת עשיתי בחירה.
אם הייתי בוחרת באותו רגע לפנק והייתי מסכימה להגיד על זה משהו טוב, הייתי נוסעת בשימחה. והפוך…..
ומאז אני מתנסה בהקשבה לרצונות השונים שבתוכי. לפעמים הם נשמעים לי סותרים , מבלבלים דורשים שאוותר על אחד מהם והעלה את ערכו של השני.
והדרך היחידה שלי לבחור, היא הקשבה סקרנית שיש בה חמלה. כולכם טובים, כולכם נכונים ואני לא מוותרת על אף אחד מכם , אני אומרת להם ולעצמי.
ובמקום להשתמש במילה וויתור שמכווצת אותי ( ואת הרצון שבתוכי) אני בוחרת במילה אחריות.
אני לא רוצה לחכות שדברים יקרו לי או יקרו פה( אם מדברים על ארצנו הקטנה) ואני רק אתנהל בעייפות או בכעס כאילו אין לי באמת יכולת בחירה.
והנה השבוע, יש לכולנו הזדמנות להגדיר רצון ולהתאמן בבחירה.
מאחלת לכם ולי לייקר את הבחירות שלנו מבלי "לבקר" או ל"רדת" על מה שלא בחרנו….
וקחו את הילדים אתכם, זו הזדמנות שלנו להדגים להם מהו אדם בוחר, שעושה צעד כדי להשפיע על עתיד חייו.
שבוע טוב חברים.