כשהייתי קטנה הייתי עושה את זה הרבה. אמא שלי מספרת שאפילו די הרבה. שהמורה  והיועצת היו מתלוננת עלי.  "הילדה מאד רגישה, נראה לנו שיותר מידי."

כשמישהו כעס .

כשהיה עצוב בסרט.

כשלא הבנתי משהו.

כשהייתי מתוסכלת.

כשפגעו בי .

או שתקפו אותי געגועים.

ורק ברגע הכי קשה ,הרגע בו אבא שלי בישר לי את הבשורה, שם זה לא יצא.

עמדתי, וחשבתי שבסרטים זה בא מיד. ודווקא אצלי בזמן שזה צריך לצאת, כלום. שממה.

ואני בת 11   לומדת   שאפשר לשלוט בזה.

אבל לא תמיד הצלחתי ונעתי בין הקצוות.

השבוע  הגעתי  עם הקטנה לאסיפת הורים.

כשיש ילד עם קושי אתה מגיע  מוכן. עם אפוד מגן וקסדה ועוד כמה רעיונות ושלוש שאלות ותקווה קטנה בלב שאולי לא תצטרך את כל אלה והכל פשוט יסתדר.

וכשהמורה התחילה להגיד :הילדה לא מכינה שעורי בית .

הרגשתי את הטיפוס של זה  למעלה. מתגלגל מהר לגרון ומשם החוצה בקול תרועה.

ולא היה אכפת לי ששתיהן רואות. המורה והקטנה. ולא  ניסיתי לעצור את זה.

והמורה נבהלה וחיבקה ונתנה עוד איזה רעיון או שניים. והקטנה הוציאה את היד וליטפה אותי ורק אמרה: "אמא, מה באמת כל כך קשה? "

"כן קשה לי קטנה. קשה לי שאנחנו ככה."

והיא הסתכלה עלי והוסיפה:  "אבל למה צריך  ככה? מה  לא יכולת רק להגיד ?"

אפשר מותק. אבל זה פשוט יצא. לפעמים זה יותר חזק ממני. וזה לא אומר שאין לי יכולת להתמודד או שאני מיואשת.   זה קורה לי. כשלא מבינים אותי. ( או אותך). כשעצוב לי, שמשהו יושב לי שם בתוך הלב.

והתחבקנו.

ויצאנו משם יד ביד, רק בלי אפוד מגן ובלי קסדה. מוכנות להתמודד עם הקושי.

מאחלת לכם ולי לאפשר למה שחונק את הגרון לצאת. גם אם יגידו לכם שאתם רגישים מידי. כי אין באמת דבר כזה.- יותר מידי.

שבוע טוב חברים.

דילוג לתוכן