דרוש מחליף
09:30 אחרי ריצה וקפה אני אומרת לבנות שרצות איתי : היום אין לי על מה לכתוב. השבוע עבר לי כל כך מהר ומה בעצם קרה? עוד אסיפת הורים? עוד חוט…
09:30 אחרי ריצה וקפה אני אומרת לבנות שרצות איתי : היום אין לי על מה לכתוב. השבוע עבר לי כל כך מהר ומה בעצם קרה? עוד אסיפת הורים? עוד חוט…
והוא לקח כספת ריקה ששכבה שנים במרתף. שם אותה במזוודה ורודה שהכנתי לטיסה לאילת. ״לא נורא״ אני אומרת לבעלי. גם ככה היא תפסה מקום, הכספת הזו. עשה לנו טובה האדון...…
יום שבת. השקט מסביב מופר כשקבוצת הווצאפ הכיתתית מתעוררת. מישהו יכול לצלם לי את השיעורים בהנדסה? שואלת לימור. מישהו יכול להגיד לי מה היה צריך לעשות במצגת על הפרח? ממשיכה…
אומרים שאנשים עם הפרעת קשב אוהבים סיכונים. אומרים שהם זקוקים לתחושה הזו כשהאדרנלין משתחרר( אותה תחושה מפעילה ממקדת אשר גורמת אח"כ לתחושת שלווה.) ולכן הם נוטים להתנסות בצניחה חופשית, בנסיעה…
הוא יושב מולי בטיפול ואומר על עצמו משפטים כמו: "אני הכי גרוע ב..". "אני לא יודע לעשות את..." "עשיתי אבל זה לא בדיוק זה..". ואני שומעת אותו מערער על עצמו…
כששואלים אותי איך היה בחופש, אני מוצאת את עצמי אומרת: מצחיק. ואנשים מסתכלים עלי ואומרים. כן, אבל איך היה? נהנית? איפה הייתם? כי מצחיק זה לא מספיק לתאר חופש. מצחיק…
אני זוכרת את הפעם הזאת שהגננת שלחה אותי לעונש. "לכי תחשבי על מה שעשית". היא אמרה. ואני, ילדה צייתנית הייתי הולכת לפינה ומנסה לחשוב. אבל למרות שהתאמצתי חזק אף מחשבה…
אני עצבנית. הילדים אומרים שאני קופצת מכל דבר. מה קרה לך הם שואלים? ואני מרגישה איך הקפיץ בתוכי נמתח. זה מחלחל פנימה. החוסר שיגרה, החדשות הרעות , העצב שמאיים לבלוע.…
קורה לכם שאתם יושבים בפגישה ומשהו מפריע לכם?
לי זה קרה השבוע. הייתי בהרבה פגישות. אנשים מעלים רעיונות. מתווכחים. חושבים ביחד.
אנשים שבד"כ נעים לי איתם. ואז מאני מגלה שמשהו מפריע לי. אני נהיית חסרת מנוחה.
משהו מעצבן אותי בשיחה. אני מנסה לסבול את זה. אבל כבר לא יכולה.
ואני קמה. יושבת חזרה. מתגרדת קצת. מסתכלת בטלפון. מנסה לשרוד עד סוף הישיבה.
מה כל כך מעצבן אותך, אני מנסה לשאול את החלק הרגוע שבי?
ואז יש לי הארה. אני מבינה מה. המשך…
לפעמים אני חושבת על זה, שאם חס וחלילה תהיה לי שריפה בבית, ואצטרך מהר לקרוא לילדים שיצאו החוצה, היחידה שתברח מהר ואפילו עם מזוודה , תהיה הקטנה שלי. ולמה? כי…
זה היה שבוע עמוס אירועים.
וכשיש אירועים יש אצלנו נוהל ברכות. יותר נכון, אין נוהל. אלא רק קיטורים בלגן ולחץ.
בעלי תמיד מתלונן שאין בבית ניירות, אני תמיד מחפשת את העט ובסוף מגיעים באיחור לחופה/ בת מצווה/ בריתה לוקחים משם מעטפה וכותבים: "כל שתבקשו לו יהי."
אבל נוהל ימי הולדת, מסיבות משפחתיות ופרידות הוא נוהל שונה לחלוטין.
שם, לקחתי את התפקיד של זו שכותבת ברכה. וגיליתי את ההנאה שיש לי מזה. אני עוצרת, מתבוננת מחפשת את המילים. את הדברים שיאירו את הטוב. שיגדילו אותו. שזה יהיה אישי וילווה את האחר במסע חייו.
גם אותי מלוות עד היום מילים שכתבו לי אחרים. אני שומרת כל פיסת מכתב או ברכה.
מישהו ראה אותי, ובחר לתת לי צידה לדרך.
אני זוכרת כשעברתי בית ספר, בכיתה ג' הכינו לי התלמידים ספר ברכות לפרידה . עד היום הספר הזה מלווה אותי. המורה כתבה לי ברכה וסיימה אותו במשפט:" יגעת. מצאת. תאמין."
בכיתה ג' זה היה כמו לקרוא בכתב סתרים. וכתב הסתרים הזה ליווה אותי כל השנים. ומאז, בכל ובכל פעם אני מוצאת בו תשובה חדשה. המשך…
אני מהאמהות האלה שבאו למסיבות בגן , בשביל לראות ילדים- אחרים. האחרים האלה שרוקדים, שמניפים את הפונפונים, וזוכרים את הדקלומים. אלה שמחייכים למצלמה. אני מהאמהות האלה שמסתכלות על הילד שלהם…