הפרעת קשב וסיכונים

אומרים שאנשים עם הפרעת קשב אוהבים סיכונים. אומרים שהם  זקוקים לתחושה הזו כשהאדרנלין משתחרר( אותה תחושה מפעילה ממקדת  אשר גורמת  אח"כ לתחושת  שלווה.) ולכן הם נוטים  להתנסות בצניחה חופשית, בנסיעה…

להמשך קריאההפרעת קשב וסיכונים

סימני פיסוק

קורה לכם שאתם יושבים בפגישה ומשהו מפריע לכם?

לי זה קרה השבוע.  הייתי בהרבה פגישות. אנשים מעלים רעיונות. מתווכחים. חושבים ביחד.

אנשים שבד"כ  נעים לי איתם. ואז מאני מגלה שמשהו מפריע לי. אני נהיית חסרת מנוחה.

משהו מעצבן אותי בשיחה.   אני מנסה לסבול את זה. אבל כבר לא יכולה.

ואני קמה. יושבת חזרה. מתגרדת קצת. מסתכלת בטלפון. מנסה לשרוד עד סוף הישיבה.

מה כל כך מעצבן אותך, אני מנסה לשאול את החלק הרגוע שבי?

ואז יש לי הארה. אני מבינה מה. המשך…

להמשך קריאהסימני פיסוק

מי שברך

זה היה שבוע עמוס אירועים.

וכשיש אירועים יש אצלנו נוהל ברכות. יותר נכון, אין נוהל. אלא רק קיטורים בלגן ולחץ.

בעלי תמיד מתלונן שאין בבית ניירות, אני תמיד מחפשת את העט ובסוף מגיעים  באיחור לחופה/ בת מצווה/ בריתה לוקחים משם מעטפה וכותבים: "כל שתבקשו לו יהי."

אבל נוהל ימי הולדת, מסיבות משפחתיות ופרידות הוא נוהל שונה לחלוטין.

שם, לקחתי את התפקיד של זו שכותבת ברכה. וגיליתי את ההנאה שיש לי מזה. אני עוצרת, מתבוננת מחפשת את המילים. את הדברים שיאירו את הטוב. שיגדילו אותו. שזה יהיה אישי וילווה את האחר במסע חייו.

גם אותי מלוות עד היום מילים שכתבו לי אחרים. אני שומרת כל פיסת מכתב או ברכה.

מישהו ראה אותי, ובחר לתת לי צידה לדרך.

אני זוכרת כשעברתי בית ספר, בכיתה ג' הכינו לי התלמידים ספר ברכות לפרידה .  עד היום הספר הזה מלווה אותי. המורה כתבה לי ברכה וסיימה אותו במשפט:" יגעת. מצאת. תאמין."

בכיתה ג' זה היה  כמו לקרוא בכתב סתרים. וכתב הסתרים הזה ליווה אותי כל השנים.  ומאז, בכל ובכל פעם אני מוצאת בו תשובה חדשה. המשך…

להמשך קריאהמי שברך

טקסים …

אני מהאמהות האלה שבאו למסיבות בגן , בשביל לראות ילדים- אחרים. האחרים האלה שרוקדים, שמניפים את הפונפונים, וזוכרים את הדקלומים. אלה שמחייכים למצלמה. אני מהאמהות האלה שמסתכלות על הילד שלהם…

להמשך קריאהטקסים …