זוכרת ולא זוכרת
אני זוכרת אוהלים באמצע שום מקום. ואת עצמי יושבת ובוכה, רוקמת את התג של הנח"ל. אני זוכרת נודניק אחד שביקש שארקום גם לו. אני זוכרת עכברים מטיילים על האוהל בלילה…
אני זוכרת אוהלים באמצע שום מקום. ואת עצמי יושבת ובוכה, רוקמת את התג של הנח"ל. אני זוכרת נודניק אחד שביקש שארקום גם לו. אני זוכרת עכברים מטיילים על האוהל בלילה…
יש שלב כזה בשבוע, שהמקום הפנוי שהיה לי בראש כבר נתפס מזמן, ויחד עם זה אני מג'נגלת בין עבודה מכונת כביסה וסידור הבית לבין ביקור לא צפוי במוקד של מכבי,ורופא…
"הקפידי לא לפטפט ". זו הערה הקבועה שהייתה לי בתעודה. כילדה לא מאובחנת, אף אחד לא הבין שפטפטת זו הדרך העדינה עבורי לבטא את ההיפראקטיביות שלי. מבחינת הגוף שלי, לשבת…
יום שבת. השקט מסביב מופר כשקבוצת הווצאפ הכיתתית מתעוררת. מישהו יכול לצלם לי את השיעורים בהנדסה? שואלת לימור. מישהו יכול להגיד לי מה היה צריך לעשות במצגת על הפרח? ממשיכה…
אני לא קשובה לסימנים- כמו נורה אדומה של הדלק. וחבל... סימנים כאלה יכולים להציל לי את היום. שרק אני שומעת את תקתוק מחוגי השעון בכיסא של הפסיכולוגית. ורק לי יש…
כשהבכור שלי נולד, החוג הראשון אליו נרשמתי היה מסאז׳ לאמהות ולתינוקות. זה היה במתנ"ס, קטן ואינטימי. ביחד, על שטיח- הפשטנו, מרחנו, הבטנו, נישקנו והנקנו. בפגישה השנייה נכנסה מנהלת החוג ושאלה…
השבוע נכנסתי לחנות לקנות שלוש מתנות . בדרך לקופה המוכרת המליצה לי לקחת עוד משהו, בכל זאת יש מבצע. אחד והשני בחצי מחיר. נחמד אמרתי. והיא הוסיפה: מה לא ראית…
הלו, גלית? כן, אני עונה בהפתעה.
זו המורה של הבן שלך. מה קורה?
לא קורה. הכל טוב. חמוד הנער שלי אה…
לא. היא אומרת. רציתי לזמן אותך לפגישה.
פגישה? אופס… עוד פעם נרדמתי בשמירה?
ישנת היטב, הן אומרות לי- המורה היועצת ורכזת השכבה.
ולך אסור לישון. הנער לא ממש איתנו. המשך…
במשך שבוע שלם מזמזמת את מילות השיר: "ואני ראיתי ברוש…"
למה?
כי פתחתי את ה- notes שלי באיפון, והיה רשום שם המשפט הזה.
מתי כתבתי אותו? למה כתבתי את זה? האם רציתי להגיד לעצמי משהו? אולי שמעתי ברדיו ואהבתי?
אין לי שמץ של מושג.
המשפט היה רשום שם- עומד כמו ברוש איתן.
ואיתו רשומים עוד פתקים רבים.
מסתבר שגם הnotes שלי נראים בהפרעה. המשך…
אני רוצה לספר לכם על הטיול השנתי שהבת שלי יצאה אליו.על הדיונים, החרדות, המחשבות של לפני, ותחושות ההישג של אחרי.
על זה שהיא כל כך דומה לי שהייתי בגילה. ואני מנסה ללמד אותה מה שלמדתי עם הזמן: לא לוותר ולהיכנע לקושי. למצוא דברים טובים ולהגיד אותם.
אני רוצה לספר לכם על זה שאבא שלי נפטר ביום הזיכרון לחללי צהל- והוא היה שריונר גאה.
על הקפה הראשון שלימד אותי לשתות במילואים שלו, ועל זה שעברו כבר עשר שנים מאז שחיבקתי אותו.
אני רוצה לספר לכם על הקעקוע הראשון שעשיתי השבוע. על המחשבות, ההתלבטויות, התגובות של הילדים והבעל…ועל המשמעות של מה שכתבתי בתוך הלב על היד שלי.
אני רוצה לספר לכם על הלחמניות שנסעתי השבוע להביא ועל זה שחזרתי בלעדיהן הביתה. על הפרצוף של הילדים שחיכו לי בבית ועל החיוך שלהם שאומר- אמא…זו בדיוק ההפרעה. המשך…
השבוע- נחתה עלי מטלה( יותר נכון על הבת שלי הקטנה..) הקרויה: "מצעד הספרים."
מה בסך הכל צריך?
לבחור ספר מרשימה, להתכנס כמה בנות מהכיתה, לקרוא, לבחור, להחליט איך מכינים את הדמות מהספר ,ליצור , ולהגיש בזמן ובחיוך. נשמע פשוט לא?
לא למי שיש לו הפרעת קשב.
מרגע הישמע "הגונג"- שזה אומר מייל מהמורה, נכנסתי לעמדת כוננות. יותר נכון הכחשה. שזה אומר: יש עוד זמן…
אבל פה חברים נכנס מה שאני מכנה ה"רטווילר" לתמונה. המשך…
את מאד יצירתית את יודעת?! את גמישה במחשבה שלך. רואה דברים אחרת. גם בעלך כזה. איזה כיף לכם. בטח את כל היום צוחקת בבית. יצירתיות היא תכונה שאנשים אוהבים לאהוב.…