דחיינות היא לא תכונת אופי, היא התנהגות שמאפיינת אנשים עם הפרעת קשב שנוטים לדחות דברים שקשה להם לבצע בגלל מספר סיבות:
- המשימות ארוכות טכניות ומשעממות.
- יש להם מחשבות מייאשות שהמשימה ארוכה מידי, לא כיפית, לא תגמר לעולם.
- הם מתקשים להעריך את הזמן – חושבים שזה ייקח רק שעה ולכן משאירים לרגע האחרון.
- הנושא דורש הרבה התארגנות ואין להם מושג מאיפה להתחיל.
- נדמה להם שהם מתפקדים הכי טוב ברגע האחרון.
אבל תכלס, הדחיינות עושה הרבה לחץ ומלווה בהרבה כעסים, האשמות ותחושות של חוסר אונים וכולם משלמים את המחיר על הבחירה בה.
איך מתמודדים עם דחיינות?
בררו את הסיבות לדחיינות:
- מה הם חושבים על המשימה? (גילוי מחשבות אוטומטיות שרצות בראש) ורשמו את המחשבות האלה.
- עזרו להם למצוא מחשבות מקדמות למשל: במקום: "זה לא יגמר לעולם", "אחכה לרגע שיתחשק לי לעשות", "אני לא טוב בזה" – "אני מתקדם עוד צעד לעבר המטרה", "לאף אחד אין רגע כזה שמתחשק לו", "אם אחכה לרגע הזה הוא לא יגיע לעולם". "גם אם זה לא נעים לי עכשיו, אהיה מבסוט מעצמי אח"כ."
- בררו למה הם זקוקים כדי לעשות את המשימה? אולי לארגן את החומר/ אולי מישהו שישב לידם? וכן, זה שהם צריכים שמישהו ישב לידכם לא אומר שהם לא עצמאיים או לא יהיו עצמאיים.
מחקרים מראים שאנשים עם הפרעת קשב צריכים סביבה מוחזקת / מווסתת יותר מאחרים.
זוהי התאמה לצרכים שלהם.
עם הזמן, הם יצטרכו פחות. בינתיים הם יחוו הצלחה מה שיגביר את המוטיבציה שלהם לעשות את המשימה הבאה שלהם.
- תכנון, תכנון ועוד פעם תכנון – אל תסמכו על זה שיגיע הרגע שהם ירצו לעשות את מה שבא להם עכשיו לדחות.
- עזרו להם לפתוח יומן וכתבו יחד יום ושעה שבה הם מתכננים לעשות את המשימה.
- עודדו אותם להיות המעודדים של עצמם: אנשים נוטים להתעסק במה שהם עוד לא עשו. גם אם הם עמדו ביעד שהציבו לעצמם הנטייה הטבעית לראות מה עוד לא קרה.
מה שמעלה את רמת התסכול ומגדיל את מעגל הדחיינות. לכן, אל תשכחו ללמד אותם להגיד לעצמם בסוף המשימה או היום "כל הכבוד!". המוח שלנו אוהב עידוד. זה מפריש דופמין, ודופמין עוזר לנו לשמור על הקשב.