השבוע פגשתי בקול מן העבר.
בנימה מופתעת הוא שאל: תגידי איך זה שאני לא זוכר שהייתה לך לקות בקשב?
תמיד כתבת, וקראת ולמדת…
ולא זוכר שלא הצלחת…
ואני, הסתכלתי אל עברי וניסיתי להסביר את מה שלא הבנתי אז.
אתה יודע אמרתי, כשהייתי מדריכה בצופים הכנתי סופגניות לחניכות ושמתי אבקת אפייה במקום אבקת סוכר.
ואבא שלי, רץ למחנה בצופים להביא לי עוד שק שינה. כי אחרי יום במחנה הוא אבד.
ואמא שלי, העבירה אותי כל שנה חדר לחדר יותר קטן- שהאורחים לא יראו את הבלגן.
אתה יודע אמרתי, הספרנית הכירה את המספר שלי בע"פ. כי אמנם קראתי הרבה אבל לא תמיד מצאתי את הספר להחזיר לספרייה.
ובתיכון, דיברתי בשיעורים כל היום. והמורה להיסטוריה הוציאה אותי איך שהיא נכנסה לכיתה.
ועשיתי במקצוע הזה עבודת גמר במקום בגרות, כי לא זכרתי שום תאריך בע"פ.
ובצבא, שכחתי את הנשק ליד השירותים במחנה, והמפקד צרח עלי ונתן לי עונש, שוב להישאר שבת.
וקראו לי בכל מיני שמות. כמו עצלנית וסוציומטית. ורגישה מידי ובכיינית.
ובעיקר- לא האמנתי בעצמי. פחדתי לחלום בגדול. השקעתי הרבה אנרגיה בלהסתיר את מה שחוויתי כקלקול. ועשיתי צעדים קטנים. עוקפים, כדי להגיע למקום שבו ארגיש שווה.
ואתה, היית מקום כזה.
שראה את מה שיפה ומוצלח. והתעקש להגיד מה טוב ולא מה מקולקל או נמרח.
ועזר לי לאסוף זיכרונות טובים על עצמי ובעיקר- להעיז לחלום.
ועכשיו "בחלומות אני זוכרת
את כל מה שהשכחתי מעצמי.
זמן בין ערביים אין סופי
יפה קצת עגמומי חצי מצב נפשי
חזרתי אל בית ילדותי." ( חמי רודנר).