אני לא קשובה לסימנים- כמו נורה אדומה של הדלק. וחבל… סימנים כאלה יכולים להציל לי את היום.
- שרק אני שומעת את תקתוק מחוגי השעון בכיסא של הפסיכולוגית.
- ורק לי יש רצון לעלות על כיסא ולהוציא את הבטריות משם.
- שרק אני מנסה לזכור מי זה שפגשתי או דיברתי איתו, ולפי הדיבור מכיר אותי ממש טוב.
- שכל הזמן אני מרגישה "איזה פדיחות" ושזה בטח מאד מעליב את האחר.
- ש אין לי הרבה זיכרון. וזה כמו שאין על מי לסמוך…
- שאני כל הזמן מחפשת משהו בבית, ומתעכבת לפני כל יציאה.
- שרק אני לא חתמתי על אישור יציאה של הילדה להצגה.
- שרק אני מסוגלת לשרוף לילד את החביתה( כי בדיוק נכנסה לי הודעה…)
- שאני כבר לא מופתעת למצוא את הסמרטוט בתוך המקרר אחרי יממה.
- שיש ימים כאלה שהכל קורה לי הפוך.
- שנמאס לי מהבלבול, והשכחה ומתחושת חוסר האונים הזו שמחזירה אותי בשנייה להיות ילדה קטנה. כזו שצריכה את אבא שלה לידה. שיביא ויקח ויטפל. ובעיקר, יציל אותי מעצמי.
השבוע הבנתי גם…..
שיש סביבי אנשים שאוהבים אותי ככה. כמו שאני.
ובמצבים כאלה, אני לא מתביישת לצעוק להם: "אני אבודה…"
והם מיד מתגייסים לעזור לי למצוא את הדרך חזרה.
יש כאלה שרק מקשיבים, כאלה שממש מבינים, כאלה שאומרים "זה רק יום ויעבור", כאלה שמתפקעים מצחוק וחושבים שאני טובה בלעשות מזה צחוק.
כאלה שמזכירים לי שזה רק חלק קטן ממי שאני…
וזו הזדמנות להגיד להם תודה.
ואני סומכת עליכם, שאם פעם אלך ממש לאיבוד- תדעו להחזיר אותי – חזרה.
