נסעתי לחופשה עם המשפחה המורחבת שלי, לצימר בצפון. לקחתי איתי רק את הקטנה. הגדולים והבעל נשארו בבית.
ולמה?
כי מניסיון של שנים הבנו-
שמי שמתלונן אין צורך שיבוא.
תמיד קטן להם, חם להם, מסריח להם
לא מפואר, לא טעים, לא נוח…… אז שישארו בבית.
השעה שש וחצי בבוקר,
ואני פותחת עיניים בשקט לא להעיר אף אחד,
מתחילה את חלימת הבוקר שלי.
סוף סוף אין לחץ.
שקט..
אבל הקטנה קלטה שהזזתי את העיניים.
״אמא, תעשי לי קיצי״
אמא, עכשיו יד שנייה…
קמת? את הולכת? מה את מתכננת ריצה?
למה ריצה? אל תרוצי.
אמא בא לך לשחק? בואי נשחק במגנטים.
את קמה? לאן?
שירותים ?אבל הרגע התעוררת….״
וואי נטשה,
אם גם לאמהות מותר להגיד את זה , אז אני אומרת;
את חופרת!!!!!
מה את לא רואה שאמא עוד לא התניעה???
״ אבל פתחת עיניים ,ראיתי. זה סימן שקמת״. היא עונה לי בתלונה.
״בא לך לבוא לגקוזי?
יש בריכה בואי תראי.
אז למה הבאת בגד ים???
אני רוצה שתכנסי איתי…. בואי. ״
נטשה!!!!
שש וחצי בבוקר!
אני שוכבת במהירות שתיים ואת כבר במהירות תשע.
לכי תתניעי את אחת הבנות דודות שלך,
לא יתכן שרק אצלנו יש התנעה מהירה.
ההתנעות שלנו שונות
ומשתנות במהלך היום,
שווה שנדבר עליהם ונכיר אותם
ומסתבר שיחסית לאח שלי גם אני בהתנעה מהירה.
כבר שעה הוא ער ועוד לא הצליח להגיד בוקר טוב לכולם.
